רחוק רחוק מכאן, מעבר לשבעה הרים ולשבעה הימים, תחת שמש הנמשכת
חצי שנה ולילה הנמשך זמן זהה,  שוכנת ארץ קרה, שנופה הרים
תכולי פסגות, אנשיה אנשי-עמל, דייגים ישרי-דרך השוכנים לחוף
מפרצים נהדרים. בעיר הבירה של ארץ זו, בין בתים קטנים וצפופים
העשויים אבן, שכנה מלכה מרושעת. שמצה של המלכה הזו הגיע
למרחוק, וכל אחד בצפון פחד ממנה פחד-מוות, משום שהיו לה גם
כוחות כשפים נוראים. הדייגים פחדו ממה משום שכשהיא כעסה,
התרחקו הדגים מהחופים והם נאלצו לרדוף אחריהם אל תוך המערבולת
הגדולה שבים הצפוני; הציידים פחדו ממנה משום שרק שמע קולה
המרוחק גרם לזאבים, לדובי הכפור ולשאר הטורפים להפוך לרעבים
במיוחד למעדן אותו טעמו רק לעתים רחוקות בלבד-  בשר אדם, עסיסי
ורווי-דם. הכי פחדו ממנה יורדי-הים, שאת סירותיהם ואניותיהם
הפכה, כמו סירות צעצוע באמבטיה של תינוק סורר, בכל פעם שרצתה
להעניש מישהו שחי מעבר לים, על דברים שהוא עשה, או שלא עשה, או
שדמיינה שהוא עשה. כשזה היה קורה, היתה המכשפה לובשת צורת
דרקון נורא, מוקף ערפל סמיך ולא-טבעי, ועפה מעל הים כדי לעשות
שמות בארצות אחרות.
המכשפה לא פחדה מאיש, לא נכנעה לאיש ולא היתה מוכנה להכנע לדבר
מהסדר העולמי הקיים, ההופך את כל האנשים לשותפים, כל אחד
בחלקו, בשיר הגדול של הבריאה. רק אדם אחד העריצה, אהבה, והיתה
מוכנה לעשות הכל למענו, והאיש הזה היה בעלה המלך, אדם שהשיבה
כבר ניצחה את הקרב על שערות-ראשו, היה הולך כפוף ברחובות העיר,
חרבו הגדולה תלויה למותניו כאות לגבורת-העבר שלו. אף אחד לא
ידע מה הדבר הקושר אותו יחד עם האשה הנוראה הזו, ששמצה יצא לה
הרחק מעבר לים. המלך אהב אותה וכיבד אותה בחזרה, כמו שראוי
שאדם אוהב ירגיש לאהובתו, אבל הוא גם ידע את סודה, סוד נורא
שאם יוודע לא תוכל לחיות כמו שאהבה, בארמון הגדול, מוקפת
משרתים צייתנים ונתינים נאמנים ובעל אוהב. המלך ידע את סודה של
המלכה, וידע גם מה צריך לעשות כדי שהסוד הזה לא יקח את המלכה
שלו ויהפוך אותה למשהו נורא יותר מכל כישוף מרושע שעשתה בלילות
אפלים ללא ירח. הכל היה תלוי בטבעת כסף אחת שנחה על אצבעה של
המלכה, אבל אסור להקדים את המאוחר ולספר עתה את שעוד ראוי
שיסופר.
אל העיר הקטנה, הנחבאת על חופו של מפרץ מרהיב, שבראשה טירת-אבן
חמורת סבר בה התגוררה המלכה הרעה, הגיע יום אחד הלך פשוט. הוא
היה צעיר, אבל היה משהו בפניו, באופן ההליכה שלו, בחרב שהיתה
תלויה ברפיון ממתניו, ואולי בבגדים ובתרמיל שלו, שהיו ספוגים
בחול, מכוסים במלח-ים ובטלאים, שגרמו לכל מי שהביט בו להבין
הוא אינו ככל נער צעיר המחפש את מזלו מעבר לים. בכל יום היה
יוצא מהבקתה בה התגורר, מביט אל המגדל, שבו לפי השמועות היה
חדר-השינה של המלכה, ואומר לשכניו  הדייגים, "יום אחד היא תעשה
את מה שאני רוצה, ותפגוש את מלכי ". כמה שהדייגים ויורדי-הים
ניסו לשכנע אותו ולומר לו, שאף אחד, אפילו לא המשרתים שלה, ראה
את פניה וחזר חי כדי לספר על כך, זה לא עזר, לא יותר מאשר
כומר המטיף למאמיניו להיות צדיקים והללו אינם שומעים, כי מעולם
לא ראו את להבות הגיהנום. האיש, שמו היה רוי, היה מביט בדייגים
היוצאים מדי יום בסירותיהם אל הים, וחוזרים כשהסירות עמוסות עד
להתפקע בדגים רבים, גדולים ויפים, קשקשיהם מבריקים בשמש הקרה.
לא היו לדייגים האלו חכות, וגם רשתות לא היו להם, ולמרות זאת,
חזר כל אחד מהם אל החוף כשבסירתו דגים רבים ושמנים יותר, בדיוק
בכמות בה רצו. יום אחד, משעברו שבועות רבים והדייגים כבר הכירו
את רוי, שחי ביניהם, וסמכו עליו, הצליח לבסוף, בעזרת בקבוק
משקה, לגרום לשניים מהם לספר לו כיצד יוצאים הם לים, וללא חכות
או רשתות מצליחים כל כך במלאכתם. "יש עשב, תוכל למצוא אותו
צומח בין הסלעים על שפת הים, שאם תלעס את הפרחים הכחולים
הקטנים שלו, תוכל לנשום מתחת למים. ואם אתה יודע מאחורי איזה
סלע לחכות על קרקע הים, אתה יכול לתפוס איזה דגים שאתה רוצה".
מאותו רגע, הפסיק רוי לבהות במגדל המרוחק מדי יום, ולמשך זמן
קצר היה יוצא, בסירה קטנה שקנה לעצמו, אל הים יחד עם חבריו
הדייגים. לפרחים הכחולים היה טעם מוזר, והנוזל החמצמץ שהיה בהם
גרם לרוי לרצות להקיא אותו בפעם הראשונה שניסה, אבל לבסוף
התרגל, והיה שולה מן הים דגים שמנים, אף יותר מאלו של הדייגים
האחרים. אבל כל הדייגים התפלאו לראות, כי רוי אינו מוכר את
הדגים שלו בשוק, אלא נראה שהוא אוגר אותם בביתו. ולפני שהספיקו
הדייגים להיות אמיצים מספיק כדי לשאול אותו, מדוע אינו מוכר את
הדגים המרהיבים שהביא מן הים, נעלם רוי, ונעלמו הדגים שלו.
הדייגים האמיצים, שנכנסו אל הבקתה העזובה שלו, מצאו אותה
מסודרת, ריקה כפי שהיתה לפני שרוי גר בה, ורק במרתף שלה מצאו
שרידים רבים מאוד של דגים גדולים מדי. הדייגים הרימו כתפיים
והמשיכו בחיים, כאילו ממילא לא יכלו לעשות דבר. בינתיים ירד
הלילה הארוך, ועבודתם של הדייגים נעשתה קשה ומסוכנת יותר
משהיתה, ומהר מאוד נשכחה מהם אותה בקתה ריקה ובה ערימה של דגים
מתים שפשטו את עורם.
המלכה המרושעת, ששמעה יצא אל מעבר לשבעת הימים, אהבה את החוף.
כמעט מדי יומיים היתה מגיעה למפרץ נסתר, ששכן כמטווחי-קשת משער
הארמון, אבל לא נראה אפילו מראש המגדל הגבוה, ורוחצת פניה
וידיה במי הנהר המרווים והמתוקים שנשפכו לים הגדול. מדי פעם
היתה נושאת את עיניה אל המרחקים, אל הארצות שמעבר לים, שמדי
פעם היתה מגיעה לבקר אותם בצורת דרקון נורא, מחריב-ערים
וחורך-יערות, וחושבת באיזה מהן תבקר הפעם ואיזו עיר תשמיד
ראשונה. אחר כך היתה משפילה עיניה ומסתכלת בהשתקפות שלה במי
הנהר הצלולים, בוחנת את דמותה האנושית הצרה, המדויקת, המושלמת,
מושא-הערצה ופחד לכל נתיניה ולאנשים רבים בארצות רחוקות. כך
ראתה לראשונה את פניו של בן-ים יפה תואר, צעיר ומסתורי. בתוך
המעמקים שכן, שוחה אל עבר החוף ומתרחק ממנו, כאילו משתעשע
במשחק משלו, בלי לשים לב כלל לקיומה של המרשעת שמעליו, מסתכלת,
בוחנת, חושקת. המלכה התחילה לבוא יותר ויותר אל המפרץ הנסתר,
מנצלת את החשיכה הנצחית, המטשטשת את חושיהם של בני-האדם ומביאה
אותם להסתתר בחדרים חמימים, מול אש לוהבת, ולא להגות במתחרש
בחוץ, מול מפרצים דוממים. המלכה היתה מגיעה למפרץ בכל דקה ושעה
שבה יכלה, רק כדי להסתכל על בן-הים הצעיר שלה, שפרצופו הביע
אומץ, כוח, והרבה דברים אחרים שהמלכה לא יכלה לפרש, למרות
שרצתה מאוד. היא החלה מזניחה את כל חובותיה כמלכה, את התחביבים
שלה, אפילו את בעלה המלך, האיש שאותו אהבה יותר מכל, היתה רואה
רק מדי פעם בארוחות, ומבטה תמיד היה נעוץ בחלון, מנסה לראות
מבעד לחשכת הלילה, אולי תבחין בים הגדול, משכנו של בן-הים
שלה.
(מי שהקשיב בוודאי ניחש כבר, שלא היה זה בן-ים כלל וכלל, אלא
רוי, אשר לעס מדי ערב ובוקר את הפרחים החמצמצים של עשב-הדייג,
ותפר לעצמו שלמת-קשקשים מעור הדגים הגדולים שתפס). רוי לא דיבר
אל המלכה, רק שחה מולה והניע את ידיו בצורות חידתיות, שגרמו לה
רק לאמץ את מחשבותיה ולנסות לפענח את רצונו של בן-המעמקים
המשונה. כל כך נקשרה אליו, שהיתה יושבת על סלע, בוהה בפניו
כשהוא שוחה לרגליה, ומדמיינת את ידיה מלטפות את לחייו החזקות,
ואת ידיו המימיות, נוטפות-הרטיבות, עוטפות אותה ומחבקות אותה
בחיבוק אוהב. וכך, באותו לילה אחד, שבו הירח צבע את הפסגות
שמסביב באורו החיוור, המסתורי, ומי המפרץ היו שקטים ודומיים,
זה הלילה שבו יצא בן-הים מן המים, וכולו נוטף ומחייך ניגש אליה
כדי לחבק אותה, כמו שחלמה, לא יכלה המלכה לעמוד בפני פרץ
הרגשות שאפף אותה, שטף אותה כמו גל ענק הפורץ את המחסומים שלו.
כל רשעותה מלפנים נעלמה כשהתקרבה אליו, ידיה מושטות, נוגעות
בידיו הלחות, עיניה מביטות בעיניו הירוקות כירוקת-עשבי-הים,
ושפתיו, טיפות כחלחלות נוטפות מהן, חייכו אליו. הוא אחז בידיה
ונד לעבר הים, לאות כי עליו לחזור אליו, והיא, נרגשת כולה,
הסירה את טבעת הכסף שנחה על אצבעה, מתנת בעלה המלך, והניחה
אותה בכף ידו המנצנצת באור הירח, טיפות קטנות שביריריות של מי
נהר וים. בן-הים חייך חיוך מבויש, וניתק ממנה, פוסע לאט, כאילו
קרני ירח חיוורות מנחות אותו, אל עבר החוף, ואז הטיל עצמו אל
תוך הים ונבלע בגלים, נושא עמו את מתנתה האוהבת של המלכה, שעד
כה היתה מרשעת ידועה וחסרת לב.
למחרת בבוקר, עת אכלה בדומיה עם בעלה המלך, הביט בה בעיניו
העמוקות, שזקנתו התערבבה בהן עם זכרון גבורתו בימים עברו, ושאל
אותה, "תגידי, אהובתי, איפה טבעת הכסף שהענקתי לך ליום
נישואינו הראשון?". המלכה לא התבלבלה ואמרה, "התנפחה לי האצבע
ולא יכולתי לשים אותה היום". "אה. אני מקווה שהנפיחות תרד לך
עד ארוחת הערב". המלכה ידעה שהיא שיקרה לבעלה, והיא ידעה שהוא
יודע שהיא שיקרה, כי היא מעולם לא הסירה את הטבעת הזאת מאצבעה,
והיא התאימה למידתה בדיוק.
כל אותו היום המלכה המרושעת לא חשבה על בן-הים שלה, לא הביטה
דרך החלונות האפלים אל הים הדומם, המכה באין-רואים את חופי
היבשת בגליו הבלתי-נגמרים, וגם לא חשבה על מעשי כישוף או הרג
או זוועה באנשים אותם לא הכירה ושפחדו ממנה רק מהשמועות ששמעו
עליה. כל היום לא הצליחה המלכה לחשוב על דבר מלבד טבעת-הכסף
שלה, שהעניק לה אותה בעלה האוהב ביום הנישואין הראשון שלהם. כי
למרות הכל, אהבה המלכה את בעלה, ומעולם לא הפסיקה לאהוב אותו,
גם כשחלמה על בן-הים שיבוא מן המעמקים ויחבק אותה בחיבוק רטוב,
חמים ואוהב.
היה זה יום קשה מאוד, שעבר מהר מדי. המלכה סבבה בחדרי הארמון,
הביטה בקירות באלם, פכרה את ידיה וסרקה את מוחה, מחפשת
פתרונות. היא אפילו הלכה, צעדיה רועדים מחשש והיא כמעט מועדת
באפלה, אל המפרץ, אולי בן-הים יהיה שם. אבל הוא לא היה שם.
שפתיה ניסו ללחוש בקשה אילמת, אולי תפילה לאלים אותם לא הכירה,
שיעזרו לה, אבל ידעה שלה לא יהיה מענה מהאלים, גם אם הם עונים
לפעמים לבני-אדם רגילים הפונים אליהם. רק היא, המרשעת, שגרמה
אבל וצער לכל כך הרבה אנשים, יכלה להרגיש כמו שהרגישה באותו
יום - נבגדת, נגנבת, עצובה ועזובה.
לבסוף, מהר מדי, הגיע הערב, והמלכה התיישבה לאכול עם בעלה,
מנסה בכל כוחה להסתיר את ידיה הריקות, מוחה אץ במעגלים, מדמיין
את הרע מכל שיתרחש כאשר בעלה המלך יאלץ לשמוע את האמת וכיצד
איבדה את הטבעת שכה אהב. למזלה, לא שאל המלך שום שאלה עד
שהגיעה המנה העיקרית - דג גדול, מרהיב ביופיו ובקשקשיו הלבנים,
הנקיים, שנמשה עוד באותו בוקר מהים על-ידי הדייג הפרטי של
הארמון. רב-הטבחים חתך את הדג מול הזוג המלכותי, פורס אותו
לארוחה, ולפתע נפלטה קריאת-הפתעה מפיו המשופם: סכינו הממורקת,
שברק-המנורות השתקף ממנה, נתקלה במשהו בתוך מעי הדג הגדול.
להפתעתה העצומה של המלכה, הטבח שלף מתוך קרבי הדג טבעת כסף
קטנה.
"זו הטבעת שלי", הזדרזה המלכה לקרוא, עוד בטרם יספיק מישהו
לומר או לעשות משהו. "היא נפלה לי אתמול למים, ולא מצאתי אותה
בחושך. לא רציתי שתכעס עלי אז לא סיפרתי לך", אמרה המלכה
המרשעת ושמה את טבעת-הכסף על אצבעה. המלך הביט בה דומם, עיניו
לא אומרות מאומה, ואחרי שנתן בה מבט ארוך, חזר לאכול. את שארית
הארוחה סיימו בדממה מעיקה, כאילו סוד לא-נעים כמעט ונגלה
בפניהם, אך נותר נסתר הודות לכוח שלאף אחד מהם אין יכולת
להסביר.
לאחר הארוחה, טיפסה המלכה נרגשת לחדרה, והסירה את הטבעת
מאצבעה. זו לא הטבעת הנכונה, היא היתה בטוחה בכך, הטבעת שלה
התאימה לאצבע שלה בדיוק, אפילו בדיוק לא-טבעי, ואילו זאת, היתה
סתם טבעת כסף, פשוטה למדי, גדולה מדי מכל אחת מהאצבעות של
המלכה. היא הסירה את הטבעת והביטה בה מול אש האח הלוהבת,
שהאירה את החדר באור עמום, מותיר את הפינות מכוסות-צל. על
הדופן הפנימית של הטבעת, עלה בידיה לקרוא את האותיות, "שמי
רוי, והטבעת שלך אצלי. אני משרת של מלך בארץ רחוקה, מעבר לים,
שאותה את מכירה היטב. אם את רוצה את הטבעת האמיתית שלך, עליך
להתלבש כאשה פשוטה, לעלות על האניה הראשונה המפליגה מחר מן
הנמל, ולהתייצב בפני המלך שלי". ידיה של המלכה המרושעת רעדו.
היא ידעה, שהיא חיבת להשיב לידיה את הטבעת האמיתית. היא ראתה
בדמיונה את חיוכו של בעלה האוהב משתנה לעיוות של כעס ואכזבה,
כשיגלה שהטבעת שהעניק לה לא נמצאת אצלה. היא ידעה, שלטבעת יש
משמעות עצומה, הרבה מעבר למה שידע הגנב - וגם זו עוד סיבה
לפתוח את הארון, ולהתחיל למלא תיק נסיעה קטן במעט בגדים וציוד
שאשה פשוטה היתה לוקחת למסע ארוך בים.
לא הרחק משם, בבקתה קטנה ומרוחקת על שפת הים, שמח רוי, ושרף את
שלמת-הקשקשים שארג, כדי לרמות את המלכה המרשעת. הוא ידע,
שהמשימה שהטיל עליו מלכו הצליחה, ומחר עם שחר, המלכה המרושעת,
ששמה יצא לשמצה בכל הארצות, אותן שרפה והשמידה בכוחותיה
הנוראים בצורת דרקון מזוויע ונוטף-רשע, תפליג, לבושה כאשה
פשוטה, על אניית נוסעים, בדרך להפגש עם מלכו. רוי מישש את
הטבעת הכסופה שבכיסו, שבזכותה הצליח, והלך למסבאה הקרובה כדי
לשחק קלפים.