גופי ואני
            ©


גופי לא מדבר איתי.

כיום הוא מדבר שפה בלתי מוכרת.
רופאים מומחים מבינים,
מהם אני שומעת מה שלומו -
בעצם, מה שלומי -,
מה שלום עיניי, גבי,
מה עם רגליי, ידיי.
מציגים לי צילומי לבן-שחור -
ויש תרגום סימולטאני:
כן, אלה עצמותיי, וכאן שדה הראייה שלי.

איני זוכרת. מה, רבנו?
כי יש ניכור, וריחוק. אולי  
לא נעניתי לצרכיו, כאילו
לא ראיתי את הנולד.
נכון, לא ראיתיו. עובדה: רק
פה בצילומים האלה הכרתיו.
ובלעדיי. אני לא-שם.

טיפשה. לחשוב כי גוף-ונפש -
הבעיה הפסיכו-פיזית -
יידונו במישור המטפיזי
(לדוגמה, פרופסור ליבוביץ):
הלא ברור מעל לכל ספק
כי גופי ואני
- כאחד אנו כאן.


אז מה יהא עליי אם הרגליים
האלו, או העיניים
האלו, לא יזכרו את ההליכה, את פני-כולנו
שבזיכרוני - אין לי מושג.
הימצאו מחסה ריחות, קולות, תמונות, מישוש, גישוש
בפתח הבקרים, בשערי כניסה אלינו -
אין לי מושג.

ומה יהיה, ומה יקרה אם כך-פתאום
ממש
לא אבין עוד שפת מומחים -
בלי קשר בין גופי לבין אני.