היא הייתה הלב הזה שלו, הלב הגדול הזה והרחב, שיום בהיר אחד
פשוט נחרד לשמע הזעקה האדירה והיגון הכבד ששקע בו.

היא הייתה החיוך הגדול שנפרש על שפתיו ועורר את הסומק הטבעי של
לחייו המעט חיוורות, אותו חיוך שאבד לו, איבד את דרכו אל
מקורו.

היא הייתה האמונה שלו, האמונה שלו בחלומותיו, בשאיפותיו,
במשאלות לבו, באלו שהיו הכמוסים ביותר, אלו שאף אדם ידע עליהם
מלבדה ומלבדו.

היא הייתה אותו האור שהאיר את חשכת קיומו, והפך אותו לבן-אדם,
אדם לשמו. אותו אור שהכה בסנוורים את האופל שבחייו.

היא הייתה אותו ניצוץ רגעי ששבר את הכלים, שהתפוצץ, נמחק מעל
פני האדמה, מעל פניו.

היא הייתה-
אבל לא עוד.