מסדרונות ארוכים, מבתרים אולמות של מרחבים פתוחים, שמחיצות
זכוכית מפרידות ביניהם. מחשבים נוצצים בכל פינה, מעבירים את
בשורת הארגון לכל קצווי הארץ ותפוצות תבל. צעירים רעננים
טרודים בתיכנות, מיחשוב, תכנון, פיתוח, קישור, צימוד, וכיוצא
באלה פעולות נפלאות שאת פשרן לא אבין לעולם. אני צועד שם כנטע
זר. נטע בעלת החזה הגדול והשפתיים העבות, כמעט כל כיתה יא' היא
כיכבה בהזיותי הרטובות. מעולם לא הסתכלה עלי, כמובן. היום היא
נראית כמו מפולת שלגים, מתנודדת בין הסופר לבית עם שקיות
ניילון בשתי ידיה, שלוש שקיות בכל יד, לעתים אחת מהן נקרעת וכל
תוכנה נשפך על המדרכה. מרחבים פתוחים, זה שם המשחק. אין חדרים,
אין משרדים. הכל פתוח, מאוורר, חשוף. איפה חדר, דלת, מפתח,
מנעול. להינעל בפנים ולא לצאת. שידפקו מבחוץ הנבלות, שישאלו
סוף סוף את עצמם מה קרה לי, שידאגו, שיביאו מטף כיבוי אש
ויהלמו בדלת, יפרצו אותה ויזנקו פנימה כדי לראות את ראשי מוטל
על השולחן בתוך שלולית דם ענקית, חלקה כבר נזל על השטיח העבה.
אבל לא! הסרט חוזר אחורה במהירות והקולות המהירים הדקים
המשעשעים ברוורס, הנה שוב הם דופקים על דלת המשרד שלי, הדפיקות
מתגברות, תפתח כבר, תפתח, מטף כיבוי אש משמש כאיל נגיחה, פריצה
פנימה והנה אני מזיין את המזכירה, היא שרועה על השולחן בפישוק
רחב במיוחד, ואני עומד לצד השולחן ובועל אותה באדיקות, עיני
עצומות ותפילה בשפתי. הו, סליחה, הם מתנצלים וחוזרים על קצות
בהונותיהם החוצה משם.
פקידה כוסית, מחרמנת את דעתי, עורה שחום, עיניה בורקות. היא
מטומטמת, זה ברור, שתי מילים לא תוכל לחבר. לא צריך שתחבר
מילים, רק תפער את פיה לעומת הזין שלי ובזאת תגיע לשיאה
התקשורת בינינו. טלפון חזק מקפיץ אותי. לוויה בחמש? מי מת? שוב
האבא של החבר של האחות של הלקוח. עכשיו תצא הלוויה של המנוח
פנחס בן רבי מאיר ויירשטיין. אלונקה קרועה ועליה גופה קטנה
מכוסה בבד שחור. ברנש מזוקן ורזה המצפה לתגמול הולם מגלגל אותה
קדימה ואחריו תהלוכה קטנה ושקטה. הרוב אינם חובשים כיפות, אבל
הברנשים המזוקנים אינם פוצים את פיהם כדי לא לפגוע בגובה
האתנן. אין חוזרין בדרך שבאין. נטילת ידים בחוץ. קבצנים.
פרחים. חניון. בקרוב אצלנו.
המסדרונות מבתרים מרחבים פתוחים ובהם עמלה וטורחת אוכלוסית בתי
הקברות של העשורים הקרובים. טורחת ומכינה לעצמה חלקת קבר
מהודרת, ירושה נכבדה לצאצאים. הרבה עבודת הכנה לקראת החפירות.
שני אתי חפירה, תוך חמש דקות הגופה מכוסה. הך והך, הידוק
מסביב, לוח מזכרת זמני עד שתבוא מצבה משיש. אתנן למזוקן החופר.
עד לפני רגע עמד בתוך הקבר וכעת מחוצה לו. לא רואים הבדל.
ומי אמר
שאי אפשר לצאת משם
שדים לבנים בוקעים מתאי זרע גוססים
צנרת רקובה, צחנה איומה
שדיים לבנים
פטמות זקורות
מרחבים פתוחים, מחיצות זכוכית. |
