תאכל, תאכל איזה דבר, נכד יקר. נו, תאכל. הנה הכנתי קציצות
טעימות. את המרק גמרת? יופי, עכשיו הקציצות. כן, הן טובות,
מצויינות, קניתי בשר טחון אצל איגור למטה בביאליק. רק אצל
איגור אני קונה, איפה שכתוב "לא כשר" באותיות גדולות. אוי,
שאלות קשות אתה שואל אותי, נכדי האהוב, שאלות קשות. מדוע איני
מדליקה נרות בשבת ומדוע אינני שומרת השבת ומנהגי הכשרות כמנהג
אוחזי הדת. הנה אספר לך דבר אשר ארע, ואתה תזכור סיפור זה עד
עולם ואולי תבין. ובינתיים תאכל. תאכל.

וזה דבר המקרה שקרה אצלנו בכפר וויזויוידנה בפולניה, כשהייתי
נערה, לפני שנים רבות, רבות מדי. הכפר היה בפאתי יער גדול,
צ'ובאכוב שמו, ותושביו מעורבים, גם יהודים גם גויים. לא היה זה
דבר שבשגרה כי היהודים חיו להם בכפרים ועיירות משלהם. ואולם
בכפר שלנו שלחו היהודים ידם בעבודת האדמה והיינו כולנו
מתפרנסים כאיכרים, כמותם כן אנו. ושתי בנות היו בכפר, גולדע,
בתם של פשקע ומוטל פיכטמען, וחברה גויה היתה לה, חברה בנפש,
ושמה אירנה. ושתיהן, גולדע ואירנה, ידן בכל. שובבות גדולות
היו. ואת חמת הוריהן היו מבעירות תדיר להשחית. ומשתובבות יחדיו
כל היום ושבות לביתן ובגדיהן מלוכלכים כהוגן. והיו הן כאחיות.

היה זה ערב אחד, זוכרת אני כמו אתמול, היה זה חורף קשה מאד.
סוף השנה למניינם, חודש דצמבר. והשתיים נעלמו כאילו בלעה אותן
האדמה. והכפר כולו היה כמרקחה בחיפושים אחריהן. בית אחר בית
חיפשו אותן ובבאר וברפתות ובאורוות ולא נמצאו. עד אשר אחד
הנערים גילה לבסוף כי הלכו ליער ועוד אמרו לו כי יצאו לקטוף שם
פטריות והשביעוהו לבל יגיד הדבר לאיש. אז יצאה משלחת גדולה
ליער לחפש אותן, כמעט כל הגברים בכפר יצאו לחיפושים, כי היער
היה גדול מאד וצפוף. והיתר חיכו בכפר, וגם משפחות השתיים חיכו,
וכולם היו אחוזי פחד גדול.

ובאמצע הלילה נמצאו השתיים, והן מוטלות אי שם בתוככי היער
הנורא ההוא. סביבן פזורות היו הפטריות אותן קטפו. היו אלה
פטריות אסורות לאכילה והן לא ידעו. כמה צער נצטערנו אז.
בתהלוכה הובילו אותן בחזרה לכפר ולא ידעו איך לספר הדבר
להורים. זעקות גדולות ונוראות נשמעו אותו הלילה. אבל ויגון
כבדים ואיומים. בשעת בוקר מוקדמת נקברה גולדעל'ה היקרה. כי את
המת קוברים בני עמנו במהרה ואין מניחים אותו בקרבם. לא אשכח את
שתי צמותיה הזהובות של גולדע האהובה ואת עיניה הכחולות וצחוקה
הגדול. שובבה היתה ונמרצת מאד. ואת אירנה הניחו שכנינו כמנהגם
בתוך ארון עשוי עץ, והארון הציבו בבית הכנסיה והכפר כולו,
יהודים כגויים באו לצפות בדמותה בטרם תקבר. עד הערב היתה בארון
ועיניה עצומות בשלווה, ואף היא מראיה כמלאך.

והנה בשעת ערב, עת פנו האחרונים לשוב לביתם, קרה הנס שלא יאמן
והיא נשמעה נאנחת מתוך הארון!! והכל מיהרו ונזעקו לבית הכנסיה
והנה אירנה בחיים, פלאי פלאים. והתיישבה בארונה והביטה
סביבותיה ולא הבינה כיצד הגיעה שמה. ואת הוריה הזעיקו מיד והמה
התנפלו עליה ואחזו בה וחיבקוה ודמעות רבות הזילו עוד יותר
מדמעותיהם שניגרו כל היום על דבר מותה, כביכול.

והיה הדבר לפלא, ומוז'יק הטוחן מיד קרא בקול גדול הלוא אמרתי
לכם שפטריות אלה לא תצלחנה למאכל אדם, אך אין הן ממיתות,
ואפילו בעדר הכבשים שלו היו מאלה שאכלו מהן וחיו. ואז נזעקה
העדה כולה ומיהרה אל בית הקברות, והתנפלו על קברה של גולדעל'ה
בידיים חשופות וחפרו באדמה הרטובה ככל שידם משגת למהר, ועוד
ועוד חפרו ורבים השתתפו במלאכה, ועד אשר הגיעו לגופה הקטן, ומה
גדול היה שברם כאשר ראו את מראיה אחוז הפלצות וידיה אוחזות
בתכריכיה והם קרועים כולם, קרעים קרעים, ופיה פעור כזועקת
בסבלה, אך לא יכלה לצאת ממקום קברה ושם מצא אותה מר המוות.

ועתה, נכדי, תאכל את אשר הכינה לך סבתא, ואל תשאל אותי עוד
מדוע אנהג כך ולא אחרת, וגם אל תטריד נפשך בשאלה מהיכן השיגה
את הבשר אותו אתה אוכל, כי אחת היא כל בשר. נו, תאכל, תאכל
עוד. אוי, אירנה, אירנה (חסר מלח? הנה, קח מלח). דע לך שאירנה
זו, נכדי היקר, לימים נקשר גורלה בגורל משפחתנו, גורל מוזר
ומשונה לא פחות מגורלה של גולדע'לה, והדבר אספר לך כשתבוא
לבקרני שוב. בוא תבוא שוב לבקרני, נכון? מה קרה נכדי האהוב,
למה אתה בורח כל כך מהר? הסוודר!!! הסוודר!!!! אויש, שוב הוא
שכח את הסוודר , איזה מפוזר שהוא. עכשיו הוא יצטנן בגשם. מה
היה לו כל כך למהר?? קר מאד בחוץ. קר מאד. חודש דצמבר.