הקור של המקשים חודר לי לאצבעות. האות ק' קרה במיוחד וממנה
נשלחים אותות מצוקה קשים הנקלטים במערכת העצבים וממנה הישר
למוח, וצמרמורת מטיילת מהשכמות לכתפיים וזולגת למטה במורד הגב.
מקליד, מקליד, והקור מקפיא וחודר. האות א' משדרת קפאון מוחלט.
אני נוגע בה והאצבע כמעט נדבקת. היום יצאת מהאוטו שלא על מנת
לחזור. כשטרקת את הדלת התנפצו אלפי אותיות והתפזרו בחלל
המכונית המסריחה. עשרים ף' סופית חדרו לי ישר לתוך הפה. חלק
מהן נתקעו לי בין השיניים. אם היו לי קצת ן' סופית הייתי מנסה
לחלץ אותן החוצה. המקלדת הארורה נרתעת ממגע אצבעותי ולפיכך היא
ממשיכה לייצר קור ועוינות. היום אמרת לי שאני אדם ריק. את
המילה "ריק" ממש ירקת החוצה, יחד עם קבוצה שלמה של ר' ואני
התבוננתי בך בריקנות. ברגע שיצאת ממני התרוקנתי לגמרי. לא היה
בי כלום חוץ ממך. והחמיצות. החמיצות הזו הבלתי פוסקת.

כבר שלושה חודשים שאת יבשה. פעם היית נרטבת מנגיעה. נגיעה,
רטובה, חדירה, תרועה גדולה. עכשיו זה הכל על יבש. בקושי נכנס.
מאמץ גדול. קור כלבים בוקע מפניך. והיום יצאת מהאוטו וטרקת את
הדלת. ההגה מתמרן את דרכי משם והלאה. סטיה פתאומית ימינה לכוון
הקיר באה בחשבון. מאיזו זווית כדאי להכנס בו על מנת להבטיח
שכריות האויר לא תפתחנה. ארבע שנות לימודי הנדסה יסייעו לי
להערים על כריות האוויר. אפשר גם להשתכר ואולי גם להוציא את
החומר מהשקית החומה שבתוך הכד מעל המזנון. אפשר להקיא. הנה זה
יוצא, זרם משחרר, צורב, חם. המוח זולג החוצה דק דק. ברוסיה
שומרים עד היום פרוסות דקות מאד מהמוח של לנין בתוך מקררים
גדולים. אצלי המוח לא ניתן לחיתוך. הוא זלג אל בין רגלי והכתים
את מושב הנהג וכל מה שסביבו. ריח חמוץ ונורא בחלל המכונית.
השפתיים מטונפות וסביבן הכל דביק. קר לי. האותיות נעלמו
מהמקלדת. ארבעים וארבעה מקשים ריקים. קר, מסריח, ריק, מפורק,
מובס. יצאת מהאוטו שלא על מנת לחזור ולקחת איתך את כל האותיות.