מזה ארבעה חודשים שאני מחפש קוס. בהודו. מאה ועשרים ימים
שמתחילים בנחישות מפצפצת ומסתיימים בגבר שנכנס לבד לתוך חדר
ריק במקום זר. שק הזכרונות שלי עמוס בלילות נעדרי סקס על רקע
תפאורה משתנה: בתוך חדר ממוזג במיין בזאר בדלהי, בליל הירח
המלא בפושקר כאשר המוני צליינים עולים לרגל לאגם הקדוש כדי
לערוך טקס פוג'ה, קול שירתם חודר מבעד לחלון החצי פתוח, עטוף
בשמיכת כוכבים עמוק בתוך המדבריות של רג'אסטן, קופא מקור בתוך
אוטובוס שעושה חניית לילה בדרך ההררית המשתרגת ממנאלי ללה.
אני נע בין שתי ישויות, הרודף והנרדף. אני קם בבוקר נמרץ
והחלטי, עם זיק בעיניים. נחוש בדעתי שהלילה הזה הבדידות לא
תארח לי לחברה. אני יוצא מהגסט-האוס ומתחיל לחפש. במסעדה,
בחנות הספרים, בחנות המספקת שירותי אינטרנט, בגתים המוליכים
לאגמים הקדושים, ברכסים המציעים שקיעות מפוארות, בארמונות,
מבצרים, מקדשים. מחפש.
לא חסרות בחורות בודדות בהודו. אני מתיישב ליד ומתחיל לגשש
בזהירות. שואל שאלה עניינית ומחפש איזשהו רמז בתשובתה של
הבחורה כדי שאוכל להמשיך. מחפש ניצוץ של עניין בעיניים, רכינה
כמעט לא מורגשת של הגוף לעברי, שאלה שבאה ממנה. אבל לא. כל מה
שאני זוכה לו הוא תשובה לקונית שמשמעותה היא 'תעוף לי
מהעיניים'. ואני עף. ארבעה חודשים שאני עף לכל הכיוונים.
חשוב לי לא להיות בוטה מדיי וגלוי מדיי בעיקר כדי לא להיכשל
בניתוח הלילי בחדר המצב. שם אני יושב, מפרק ומרכיב מחדש את
מאורעות היום, מנסה להרכיב את עצמי המפורק מחדש וליצור אותו כך
שמחר בבוקר הוא יקום שוב עם אמונה וניצוץ בעיניים. כך שבניתוח
הלילי יוצא שנכנסתי לחנות הספרים - בלונדינית צנומה ויפה נשקפת
דרך חלון החנות, שקועה בעיון בספר עם כריכה רכה, מלחלחת את
שפתיה בלשונה, מלחלחת את האצבע בשפתיה, מעבירה דף - כי רציתי
לקנות ספר קריאה. ישבתי שם שקוע בתוך ספר שאינני זוכר את שמו,
מי חיבר אותו ובמה הוא עוסק - גלגל העין החצוף מרחיק בצורה
פרועה לגבולות האישון, שמאל ימין, שמאל ימין - בגלל הזיכרון
שלי שכבר איננו מה שהיה פעם. אני מנסה לבחון אותו, מעלה מתוך
הארכיון הפרטי שלי דמויות של שחקניות מפורסמות, מנסה למצוא את
השם המתאים: מצליח, מצליח, מצליח, נכשל. אני שמח, עוצם עיניים
ומחכה לשינה. מחר מצפה לי עוד יום עמוס.
לפני שבוע וחצי הגעתי לאודייפור ומייד יצרתי לי שגרה שתתאים
לרוח המקום. במסגרת אותה שגרה נהגתי מדי ערב לצפות בשקיעה
היורדת על אגם פיצ'ולה ממסעדת הגג של מלון גנגור. באחד הערבים
הללו, בעודי מפשפש אחר הסיגריות ש'שכחתי' בחדר במסגרת מאמציי
הבלתי נלאים להגמל מעישון, ראיתי את רוברט. לא ממש ראיתי אותו.
מה שראיתי היה אדם שיכול לתת לי סיגריה. החלטתי ששקיעה
באודייפור מחייבת סיגריה ושהגמילה תידחה לסיגריה שמפיגה את
הבדידות בדרך למסעדת ארוחת הערב. כמובן שאי-אפשר סתם לבקש
סיגריה מטייל עמית בהודו. החלטתי לקיים שיחת נימוסים קצרה ככל
הניתן, אולם כשהוא אמר לי שהוא מצרפת לא יכולתי להתאפק ושאלתי
אותו אם הוא מכיר את מישל וולבק. כמובן שהוא מכיר, וגם קרא את
ספריו. יש תחושה של אי-נחת כאשר שני גברים בוגרים מגלים שוולבק
הוא טקסט משותף להם. זו למעשה חשיפה הדדית של הסוד הכמוס ביותר
בהוויה הגברית הפרטית: הגבר יוצר ומחריב, קונה ומוכר, כותב
ומוחק, כובש ונכבש כי הוא מחפש סקס, ועוד סקס, ויותר סקס, וכמה
שיותר סקס. כשסוף-סוף אזרתי אומץ ושלחתי מבט נבוך לעיניו, מבטי
פגש במבט חלול, כבוי.
למחרת, בשעת בוקר, עת יצאתי לשדות הציד הנצחיים, פגשתי אותו
שוב. לבוש חולצת צווארון כחולה ומכנסי בד לבנים שתפוסים לגוף
הצנום באמצעות חגורה שחורה עם אבזם כסף במרכזה, נעול נעלי עור
שחורות. הוא נשא שקית עוגיות יבשות והיה בדרכו לחדר. מבטו
הכבוי נישא מבעד לעיניים חומות, מעוטרות בגבות מרוטות ומובילות
לאף בולבוסי שניצב מעל שפם עשוי בקפידה שהיה תחום מצדדיו
בלחיים שקועות, כמו בלונים שזד תקע בהם סיכה, עדיין נושאים עמם
זכר ימים אחרים.
את חידת מבטו הכבוי של גבר נשאתי עימי מחדר לחדר, מעיר לעיר.
כשהגעתי לפונה נדמה היה לי שהגעתי לגן-עדן: ימבה קוסיות
בגלימות אדומות, משמע ימבה קוסיות נקיות, משמע אפשר לזיין בלי
קונדום. כדי להצטייד בגלימה אדומה כדת וכדין צריך לעבור תהליך
רישום באשראם של אושו שבמהלכו עושים לנרשם בדיקת איידס. כרטיס
החופשי-חודשי שלי במכוני הליווי באיזור התחנה המרכזית הישנה
בדרום תל-אביב תרם לא מעט לתחושות הפחד והחשש שאחזו בי טרם
הבדיקה. ומסתבר שחששותי היו מוצדקים.
מהחדר הקטן שלתוכו הובילו אותי כדי לבשר לי את החדשות יצאתי עם
מבט מושפל שאותו לא הרמתי עד הערב, בו החלטתי שהשגרה היא
התרופה הטובה ביותר למצב: מנה של שגרה לבוקר, מנה של שגרה
לצהריים, ומנה כפולה של שגרה ללילה.
מברשת השיניים נתונה ביד אמונה שיודעת את מלאכתה, מעלה מטה,
במעגלים רחבים, שוב ושוב. לוגם מים, מגרגר, יורק, מביט במראה
כדי לוודא שהפנים נקיות ממשחה, מבחין מייד במבט הכבוי.
וכשזיהיתי את המבט הכבוי, במין ניצוץ של השראה, חידת מבטו
הכבוי של רוברט באה על פתרונה: המשקפיים שאנו מרכיבים משקפים
עולם מנוכר, מעוקר מרגש, עולם שבו הקשר האנושי הוא אמצעי להשיג
משהו מוחשי, משהו שניתן לספור. בעיניים הכבויות שניבטו אליי מן
המראה ראיתי שהפרמידה הונחה על ראשה. הטווס שהסתובב ברחובות
בחיפוש אחר סקס היה למעשה כלב רחוב שהשתוקק לעיניים שוחקות,
למגע יד רכה על פרוותו המצחינה מחיים של 'פיכחון'.
כעת מוטבע אות קין על מצחי, אות קין שאותו רק אני אוכל לזהות,
אני והצרפתי שלי. אני מדליק סיגריה, שואף שאיפות עמוקות, עוצר
את הניקוטין בתוכי ומתבונן בעצמי. בלי חרטה, בלי רגשות אשם,
בלי מולדת, vagabond אמיתי.אני תוהה אם דרכינו יצטלבו שוב, אם
הוא יכיר אותי, אותי. יש כל-כך הרבה מה לדסקס: יש עולם לפרום
ועולם לרקום.
אני מניח את הפילטר במאפרה ופונה לישון.