להסתער!!! טיפות רוק עפו מפיו וריר נזל לכיוון סנטרו. כולנו
קמנו כאחד, ורצנו קדימה תוך כדי שאנחנו לוחצים לחוץ ושוב על
ההדק. לוחצים את פיסת המתכת הקטנה הזו, כאילו שחיינו תלויים
בכך. ובאמת, חיינו היו תלויים בכך. היישר מולנו, ראיתי אחד מהם
קם על מנת לירות. הוא כבר כיוון את הנשק שלו. מיד צרחתי:"
נתקלנו!!! חמש עשרה מטר מלפנים!!! מאחורי המחפורת!!!
אני לוקח" עוד לפני שסיימתי את המשפט. עוד לפני שהוא הצליח
לכוון כראוי. ראיתי את הבעת האימה על פניו, והוא בערך בגילי.
אחד הכדורים שלי פגע בו. נכנס באזור של עין ימין. כל החלק
הימני של הראש שלו התפוצץ לחתיכות. הגופה שלו עפה אחורה כמעט
שלושה מטרים ומאחוריו ראיתי שובל עדין, כמעט כמו משי, של דם
אשר התווה את מסלולו באוויר. המשכנו להסתער ודממה מילאה את
העולם. בין כל היריות, בתוך כל המוות הזה. ואני חושב על אימא
ועל אבא. אני חושב על החג המתקרב וממשיך לרוץ. בוחן את השטח.
ואז ראיתי אותו. ממש כמה מטרים מלפנינו. שוכב לו בתוך מחפורת
מוסווית, עם הנשק שלו מכוון לכיוון המפקד. שחררתי ירייה
לכיוונו בדיוק בזמן שהוא שחרר את הירייה שלו. הכדור שלי נכנס
לו דרך כתף שמאל, המשכתי לירות כמו מטורף. ריססתי לו את הראש.
וידוי הריגה. ואז שמעתי מאחור את אחד מהחיילים צועק שהמפקד מת.
צעקתי לכולם לשכב מאחורי מחסה ולחכות עד שהסגן יגיע. תוך כדי
שהמשכתי לירות כמו מטורף קדימה, החלפתי מחסנית. האחרונה שלי.
כמעט וצעקתי לחובש שיגיע. אבל אז נזכרתי שהוא נהרג שלשום. אז
צרחתי לאחד החיילים שירוץ וייקח את התחמושת של המפקד ושיזרוק
לי מחסנית אחת. היום נמשך עוד כמה שעות. אבל התפקיד שלנו כבר
כמעט ונגמר. היינו צריכים רק לכבוש את הגבעה הזאת. אחר כך יגיע
אלינו גדוד שריון והוא כבר ישמור על השטח. אני ראיתי אותם
מאחורינו כמה קילומטרים. הסגן הגיע ושאל כמה אבדות יש לנו סך
הכל. אמרתי לו שאיבדנו כמעט חצי מהכוח, אבל כבר כמעט והגענו.
הוא בחן את השטח מלפנים, ואז צעק לחייל משמאלו שיקום ושירוץ
למחפורת יותר טובה. בשניה שהוא קם, ראיתי אותו עף אחורה
ומתגלגל במורד הגבעה איזה מטר או שניים עד שהוא נעצר בסלע שהיה
מאחוריו. הסגן צעק לצלף שיבדוק את השטח מלפנים. הצלף צרח שזה
מה שהוא עושה כבר עשר דקות ושהוא לא מוצא כלום. הסגן צרח לו
בתשובה שיחפש יותר טוב. אני חזרתי אל אימא ואבא. נזכרתי בחברים
ובחברות, חשבתי איפה הם, ומה הם עושים עכשיו כשירייה נוספת
החזירה אותי למציאות. הצלף שלנו הוריד את הצלף שלהם והסגן צרח
לי שאני אתקדם למחפורת הבאה.
עשרים דקות אחר כך, ישבנו כולנו על הגבעה הצחיחה ותפסנו מחסות.
שעה וחצי אחר כך, חיילי גדוד ההנדסה פינו את הדרך לטנקים. הם
הגיעו אלינו ותפסו את מקומם. שעתיים אחר כך כבר היינו במאהל.
שעה אחרי זה, כבר היינו כולנו בכוננות שוב, אחרי שניקינו נשקים
ומילאנו את המחסניות שלנו. מיד אחר כך היינו רשאים לצאת הביתה
לחופשה מיוחדת בת יומיים. אני הייתי נחוש בדעתי לנצל כל דקה
פנויה מהחופשה הזאת.
האוטובוס הוריד אותי בצומת גדולה, ליד הבית שלי, במרכז הארץ.
עמדתי בצומת, עייף, והרמתי יד לסמן לאחת מהמכוניות שעברו שאני
רוצה טרמפ.
המכוניות חלפו על פני אחת אחרי השניה. הזמן זחל לו באיטיות
ואני עדיין עם היד למעלה, מסמן למכוניות שאני רוצה טרמפ. הייתי
במרחק של מעל לשעה הליכה לבית, ולא הייתה לי כל כוונה ללכת את
המרחק הזה. מה גם שזה לא יותר מרבע שעה באוטו ואני הייתי עם כל
הציוד עלי. הזמן המשיך לזחול לו והחשיכה החלה לרדת. בחנתי את
המכוניות שעברו להן. "כולם זונות!!!" צרחתי לכביש. "כולכם!
כל אחד ואחד מכם! זונות!!!". באותו ערב, אחרי יותר משעתיים של
המתנה לטרמפ אחד מסכן, התחלתי לצעוד באיטיות לכיוון הבית, אשר
אותו לא ראיתי כבר יותר משלושה חודשים. התיק שלי היה כבד ועמוס
מכביסה. ואני הייתי עייף לאחר הלחימה הארוכה והמתישה.
כבר כמעט והגעתי לבית ושוב פעם חשבתי על אימא ואבא. חשבתי
עליהם ועל כמה שהייתי רוצה שהם יהיו בבית כשאני אגיע. אבל, הם
לא יהיו שם. וכך גם אחותי הקטנה. הם כבר לא כאן. שקעתי לי
במחשבותיי והמשכתי לי בדרכי. כל כך שקוע הייתי במחשבותיי
שאפילו לא ראיתי את המכונית ורק הרגשתי את הפגיעה. התרסקתי לי
על הכביש וראיתי במעורפל את הנהג יוצא מהרכב ואנשים מתחילים
להתאסף סביבי. היו צעקות והנהג התחיל לבכות שהוא לא ראה אותי
ומישהו צעק שיתקשרו לאמבולנס. שקעתי לי אל תוך האפור ורק חשבתי
לי על החג שמתקרב לו וכמה הייתי רוצה להיות עכשיו בבית.