אם היינו באיזו דרמה
וודאי כבר הייתי מצליחה
אחרי חודשי שתיקה וכעס
לשחרר את הבכי
לפרוץ את החומה.
אז היינו מדברים שעות
וחותמים בנשיקה.
בטח בכל האולם
לא הייתה נותרת עין יבשה.

לו הייתה זו עוד קומדיה
שטותית וקלילה,
גלגולי צחוק היו משתחררים
מכל מריבה ומריבה.
עם חיבוק וחיוך
במקום התרסה
עוד היינו לומדים
להנות יחד -
אני ואתה.

אם המסך היה כחול
כבר היינו כוכבים,
שוטפים את הצרות
בזיעה בין הסדינים.
באהבה,
ובלי הרבה מילים
כמה שיכל להיות לנו טוב
לו יכלנו ככה,
להתמסטל מהחיים.

ואולי אוכל להיות
גיבורה טרגית אומללה,
משהו נוסח אנטיגונה,
מונעת בקיצוניות
על ידי כח האהבה.
למרות המשברים,
למרות הסערה,
בסוף היה נותר לנו
עוד שביב תקווה.

רק שאנחנו לא בסרט
ואני לא חשפתי את הכל.
ואולי זה בעצם אתה
שלא שאלת,
שלהקשיב אינו יכול.
אנחנו שנינו במציאות,
תקועים באמצע החיים.
אנחנו שנינו יצרנו סרט,
בו כבר איננו קיימים.