רוב הסיכויים שהמשפט שנתקע לי בראש הבוקר הוא "הראשון תמיד
חינם", אבל יכול להיות שזו שוב פעם הייתה מילה עם צליל מגניב
כמו "קטקומבה" או "קפריקורן". בין הרגע שבו אני מהנהן בראש
לאיזה ילד כתה ו' אתיופי שקורא לי "כח הג'ינס" לבין הרגע שבו
אומרים שלום לשכנה המעצבנת שאין לך איך להגיד לה ללכת, אני
ממשיך לחטוף את מה שחטפתי כבר כמה בקרים ברצף: נהרות של זיכרון
שלא מוכנים להפסיק. יש משהו בגיל 19 שגורם לך לחזור ולבחון כל
מני אירועי ילדות שקרו לך או לאחרים. זה בטח בגלל שאני חי כל
כך הרבה תקופות נעורים בו זמנית כרגע, דרך אנשים אחרים. במובן
הזה, הגיליון הנוכחי של "ילדות עשוקה" בא לי בדיוק בזמן. מי
אני הפעם? קפריקורן.
אני רוצה לזרוק את עצמי בחזרה לחדר שלי בקיבוץ לארגזים
שמתפוצצים מתיעוד ואבק, לנבור שם כמו איזה חדף ולנסות לפענח.
מה שהגיוני, משום ש-ב' הוא הביוגראף של תנועת האפוקליפסה.
הארגזים הם ארגזי קרטון חומים של "סיליקון ניר לט". יש שם:
מכתבים, ציורים, דפים ממחברות ישנות, תעודות בי"ס, חוברות
הדרכה ועלונים של המוסד.  אין שם: תמונות ישנות וקופסאות
סיגריות ריקות- כי להצטלם זה מביך, ועישון זה חרא. אבל הארגזים
רחוקים עכשיו, וגם כל האנשים שהקיפו אותי אז. אפילו את החדר
כבר העברתי לחדר חדש.    
אחד הדברים ש-א' עבר בילדותו הוא הדבר שאני הולך לספר הפעם. לא
הייתי רוצה להתחיל להסביר כל מני משמעויות נסתרות וקטעים
סמליים. תשלימו לבד בתוך הראש- בשביל זה הוא נועד.
לגדול בגן של קיבוץ, משמעו לשהות עם קבוצה תלת-גילית של אנשים
במשך כ-20 שעות ביום, שזה כולל  שינה, ארוחות, מקלחת,
פעילות-חברתית והכל. שלושה שנתונים עוקבים הם, דרך אגב, גם
האנשים שאתה אמור להסתובב ולחיות איתם במשך כל חייך כילד/נער
בקיבוץ. אתה תלמד איתם, תעבוד איתם, תשתכר איתם במסיבות
אסורות, תרים איתם אירועים- ובעולם אידיאלי גם חברי הקיבוץ
לעתיד. מלבד החינוך הקיבוצי המשובח אשר דאגו להספיג בנו, היו
עוד מספר מקורות השראה לילד בן ה-5 שרק הגיע לגן הילדים (שמו
כרגע הוא "א'"): ספרי אסטריקס בספרדית, דובוני אכפת-לי,
אינדיאנים דרום- אמריקנים ופנטזיות אלימות. גם קצת קאובויים.
ב' היה רוצה שתחשבו שבילדותו: א) התעסק בקומיקס. ב) ידע
לקרוא. ג) ידע לקרוא בספרדית. ד) היה צרכן של טלוויזיה חד
ערוצית. ה) הושפע עמוקות מעולם חוויות הילדות של הוריו. תשפטו
בעצמכם.
כשאתה ילד אתה כנראה מאמין שכל ייצוג של מציאות שאתה קולט הוא
ייצוג אמיתי ונאמן למציאות. זאת גם הסיבה שהצליחו לעבוד עלי,
שאם אני אשים חמאת בוטנים בתוך דף נייר בתוך מקרר ואחכה לילה-
היא תהפוך לשוקולד. זאת גם הסיבה שעד כתה ג' האמנתי שמחביאים
שלדי דינוזאורים במקלטים של הקיבוץ- ושזו הסיבה שהם נעולים.
וזה באמת היה ככה, עד שהצלחתי לאזור מספיק אומץ ולהיכנס.
המחשבה הראשונה שלי: הם גילו שהשגתי מפתח, ולקחו אותם למקום
אחר. מה שכן, מצאתי שלדים של גוזלי צוצלת (זאת ציפור, טפשים).
כמה חודשים לפני כן מצאתי אותם: החבאתי אותם בכניסה למקלט
והאכלתי אותם במשך שבוע. ואז שכחתי מהם. והם חיו עד מתי ש-א'
מצא את השלדים שלהם. באיזה סרט שראיתי מזמן, איזו ילדה אומרת:
"ציפורים לא מתות. אף פעם לא ראיתי גופה של ציפור, ואתה?" כש-
א' היה ילד הוא ראה יותר מדי שלדים וגופות של ציפורים, ובכל
מקום. ב' כבר לא יכול היה בלעדיהן: בלי הגופות. הוא ראה פרות
אוכלות אותן עם הנוצות עם העצמות עם הכל. הן רדפו אותו גם אחרי
שנמאס לן מהן. הוא גם ניסה להצילן, לקדשן, להשתמש בהן. ב' היה
רוצה שתדעו שהדימויים ששולטים בו מעוותים עד היסוד. גולשים
מהעניין, הא? איפה כאן קו העלילה, אני שואל, איפה?
בטח איזה מורה מטורף ממכללה לחינוך. אין לי מושג מי העלה את
הרעיון הגאוני הזה, שכן היום אני אכן מאמין שהוא גאוני: בכל גן
ילדים או גנון בקיבוץ, הייתה חצר עם גרוטאות: ארגזים של
ספינות, שלדים של מכוניות, מתקני שעשועים ישנים ומפורקים,
רהיטים מתפוררים, חלקי מנוע ומיכון. היו גם צמיגים של מכוניות
וצמיגים של טרקטורים. לטרקטור יש לפעמים צמיגים שמגיעים לקוטר
של 2 מטר. יש גם כמה עצים באמצע, וגם שיחים. בגן שלי: חצר
הגרוטאות הגדולה בקיבוץ, אם לא סופרים את זאת שמאחורי המוסך.
ב' היה רוצה להאמין שדורות של מחנכים חונכו בעצמם ע"י אדם
מוסמך שהיה בעליו הגאה של בורג רופף.
יום חורף: עובדות הגן שולחות את כל הילדים החוצה, לשחק
בגרוטאות. שלושה שנתונים, מיטב פרי בטנן של חברות הקיבוץ
היקרות מתרוצצים להם בין זוויות חדות ממתכת חלודה, קרשים ספוגי
מים וסולר, גומי שחור וכמובן העצים (עצי פיקוס- זה בא מדרום
אמריקה).באותו זמן בקיבוץ: אנשי נוי גוזמים, אנשי חדר אוכל
מבשלים בסירים ענקיים, ברפת לא חולבים, כי השעה 10:00, אבל
מרפדים חצרות והווטרינר הגיע לבדוק כמה פרות חולות. גד"שניקים
(גד"ש זה גידולי שדה) נוסעים על טרקטורים בשדות מחוץ לקיבוץ.
חשמלאים מתקנים בעיות חשמל, ילדים בגיל בי"ס לומדים. אני מניח
שהגננות שותות קפה, לא שצריך להאשים אותן במשהו. נסו גם אתם
להשתלט במשך יום שלם על 30 ילד. גם אתם תצטרכו הפסקות קפה.
א' הסתובב בחצר וכולם רצו מסביבו, כשהוא מנסה למצוא לעצמו מה
לעשות. באיזשהו שלב, אני נשבע, הוא טיפס על תא מטען גבוה של
איזו מכונית מסחרית ישנה בצבע לבן- כזאת עם חלונות מאורכים
בחלק העליון. אין לי מושג איפה הוא מצא את זה. אם הוא תכנן את
העניין, אם הייתה סיבה. אולי זה בכלל היה רגע של חסד? המתכת,
בכל מקרה הייתה קרה, וכל העניין- מנוע קטן של אופנוע, היה די
כבד לילד- גן. לא נראה לי שהוא הרים אותו איתו, אבל לא משנה.
הוא היה צריך לעלות על סולם, אתם מבינים?  כל העניין לא לקח
יותר מדי זמן.
הופ! עולה למעלה, חושב מעט על סצנה דומה מ-"אסטריקס", מרים את
החפץ ומשליך למטה בלי בעיות על אחד הילדים האחרים. הופה! הילד
מבוגר מ-א' בשנתיים, ובהמשך חיו אף זכה להיות מוגדר כרמטכ"ל
מיועד בצבא ישראל. למען האמת- בחור טוב, לא איזה מישהו ש-א'
שנא, לא איזה מישהו שעשה ל-א' משהו רע, או העליב אותו- חס
וחלילה. אם אני לא טועה- א' אפילו חיבב אותו. ההשלכה: הוא הרים
את המנוע הזה, חפץ כסוף-לבן-מחליד והשליך אותו.
תוך שניות כל הילדים צורחים. אני מניח שהגננות יצאו כשהספלים
עדיין בידיהן. א' לא ראה נהרות של דם אבל אני מניח ששאר הילדים
והגננות כן. הבחור היה בשטח מת, כן? כל ההשלכה הייתה
אינסטינקטיבית, חישוב ילדותי של זמן וגובה הנפילה.
אינסטינקטיבי הוא גם הדבר הבא: גננת אחת לטלפון, עוד אחת לילד
השרוע, השלישית לא יודעת מה לעשות (תוותרו לה בכל זאת, היא
חדשה, בת גרעין, הגיעה רק השבוע).
עוד אינסטינקט, הפעם של קבוצה, אני מניח: ברגע שההוא פונה
באמבולנס של הקיבוץ, הגננות איתו על הרכב, מתחילה התופעה הבאה,
שלקוחה מתוך הספר "בעל זבוב" של וויליאם גולדינג: כל הילדים
מקיפים את א', שזה אם לא הובן עד עכשיו אני, ויש להם בידיים
מקלות וכל מני כלי מטבח ישנים. זכורה לי במיוחד תמונה אחת של
מישהי שאני לא סובל עד היום, עומדת מולי, מחזיקה מחבת אדומה
וצועקת: "עכשיו אין לך לאן לברוח". הם סוגרים לי את כיווני
הבריחה, ולולא בחור גדול אחד, שהחזיק קרש ענק ביד שלו והדף את
כולם אחורנית, הייתי פותח גם אני את הראש. בעתיד,  אותו בחור
מוכשר במתימטיקה ואנוכי עתידים לשחק מבוכים ודרקונים ביחד,
להקליט קלטות בלתי שפויות של עצמנו, לשחק כדורסל במגרש בלאטות,
לצפות בינשופים. מצד שני, כבר 3 שנים שאנחנו לא מדברים.

 
קורא יקר! במקרה והסיפור הנ"ל לא היה מספיק פאנק בשבילך,
אספק את האנקדוטה הבאה מתוך רצף חייו העלילתיים של מיודענו א':
בהיותו בן 6 בילה את זמנו בנעימים בבית המרחץ המשותף (להלן:
מקלחת) בבית ילדים (להלן: גן) בקיבוץ קטן אי שם בצפון פלשתינא
רבתי (ברמת הגולן). עקב מחלה ממארת הידועה בשם המוכר "הלם
תרבותי", ליכד סביבו א' קבוצה קנאית של מתנגדים וחורשי מזימות
בני גילו. א' היה שרוי בתהליך של התערטלות לקראת המקלחת
הממשמשת ובאה, כשלפתע הבחין באחד הילדים חורשי המזימות, יצור
פחוס ורזה, כשהוא מעורטל לגמרי אף הוא ומוכן לקבל את המנה שלו
מאת אחת המטפלות, שבעצמה הייתה יצור חינני, גבוה, מתולתל
וממשוקף ממין נקבה. א' לא חשב פעמיים, ובלי סיבה נקודתית, ובכל
אופן ברור שלא כצעד הגנתי, הפיל עצמו על ברכיו למרגלות הילד
ופשוט נגס בדבר המדולדל שהיה לפניו. תגובתו לאחר שנים, כשסיפר
זאת לראשונה לשניים מחבריו הייתה כדלהלן: "פשוט הרגשתי את
השיניים שלי משני צידי הבשר, אם אתם מבינים למה אני מתכוון,
ככה שתיזהרו עם מהדק הסיכות הזה".
29.12.02