יותר משהייתי שמחה אני חושבת שהופתעתי. הפתעה זו מילה עדינה,
מה שהתגלה באותו בוקר תפס וניער אותי כמו אפטר שוק של רעידת
אדמה. לא הייתי מוכנה לזה ואני גם לא חושבת שאם מישהו היה
מזהיר אותי מראש הייתי מאמינה לו. החיים לוקחים אותנו במסלול
מסוים, מהיר או איטי, לפעמיםאנחנו לא יודעים מה המשך המסלול
ולאן תהיה הפניה הבאה ולפעמים הכל ברור ופשוט, וכמו שגיליתי,
לפעמים כמו ברכבת הרים, אנחנו צונחים במהירות בלי אזהרה ובלי
לדעת מתי הנפילה תיגמר. עמדתי בפתח הבית ורק הסתכלתי עליו בלי
לדבר, זה לא שלא ידעתי מה להגיד, היה לי יותר מדי מה להגיד
יותר מדי שאלות לשאול ויותר מדי סיפורים לספר. הנה אני כאן
כולי מתפוצצת ממחשבות ורגשות והנה הוא כאן עומד מולי.

נראה טוב יחסית למת.

כנראה שהתעלפתי כי הדבר הבא שאני זוכרת זה פרצופים של שכנים
מודאגים מסתכלים עלי מלמעלה דוחפים לי ליד כוס מים, והוא, הבן
שלי, מודאג יותר מכולם.
"עודד, עודד שלי, זה אתה?"
"כן אמא, חזרתי"
ככה פשוט, חזרתי. כן, חזרת אלי. אבל איפה היית שלוש שנים? למה
לא יצרת קשר? ממה חיית, מה עשית כל הזמן הזה? אכלת פטריה,
הצטרפת למנזר, נאבדת בהרים? ולמה, למה לא יצרת קשר? הדם שלי
סירב לחזור לראש והרגשתי כמו רוח רפאים, כמו אמא של רוח
רפאים.
הכל התחיל לפני שלוש שנים, חמישה חדשים ועשרים ושניים יום
בדיוק. עודד היה אז חייל משוחרר מסוחרר מן החופש שקיבל פתאום
ומכל התכניות לעתיד שנרקמו סביבו ובשבילו. הוא החליט לסוע
למזרח, כרטיס פתוח לבנקוק  ומשם הוא כבר יראה מה יהיה. היתה לי
הרגשה רעה כבר אז, לאיזה הורה לא תהיה הרגשה רעה? שומעים כל-כך
הרבה סיפורים על המזרח ועל חבר'ה שחזרו במצב קשה, סכיזופרנים,
פרנואידים ומה לא. אבל עודד אפילו את זה לא עשה, הוא פשוט נעלם
מהרדאר שלושה חודשים לתוך הטיול שלו. אבא של עודד נהרג כשהוא
היה ילד בן עשר, ההורים שלי נפטרו לא הרבה לפני שעודד יצא
למזרח ואחים אף פעם לא היו לי. הילד הזה היה כל החיים שלי והוא
פשוט קם ונעלם השאיר אותי לבד כמו שאף בן אדם לפני לא היה.
אני זוכרת את היום שנסע כאילו זה היה אתמול, את כל הציוד שארז
בתיק החדש שנראה לי גבוה ממני בראש, הדרכון הריק מחותמות
וההתרגשות, ההתרגשות העצומה. שנינו היינו במערבולת של פחד,
ציפייה, מתח ואצל עודד היתה גם שמחה והקלה גדולה. ככל שהזמן
עבר והנסיעה התקרבה גדלה אצלי המועקה המכבידה כל-כך ואצלו
ההקלה המשחררת. עודד, בחור גבוה שזוף ושתקן. השקט שלו הכיל
עוצמה כזאת שגרמה לכל אחד שראה אותו לעצור והתבונן בו שוב. ילד
יפה. הוא היה מלא ביטחון עצמי והתיחס לכל חשש שלי בביטול, לא
מתוך זלזול אלא מתוך בטחון גמור שאיפה שלא יזרקו אותו הוא
יסתדר. לפעמים הבטחון הזה הדביק אותי אבל לרוב הפחדים והדאגות
גברו.
בשלושת החודשים הראשונים של הטיול הוא התקשר כל שבוע כמו
שסיכמנו, כל פעם מספר כמה תאילנד יפה וכמה טוב לו ואל תדאגי
אמא, הכל בסדר, תיכף אני חוזר. בפעם האחרונה שעודד התקשר חשבתי
ששמעתי עצב בקול שלו ואפילו יאוש, אבל שוב הוא עם האל תדאגי
אמא, הכל בסדר, תיכף אני חוזר. וזהו, יותר לא שמעתי ממנו. שבוע
אחר כך, למחרת היום שבו עודד היה אמור להתקשר, התקשרתי אני
לשגרירות ישראל בתאילנד. שמו אותי בהמתנה עשרים דקות ואז סילקו
אותי בנימוס מופלג ואמרו לי להתקשר שוב עוד שבועיים אם אני לא
שומעת ממנו עד אז. טרקתי את הטלפון בזעם, עוד שבועיים?! עוד
שבועיים עודד שלי עלול למות מרעב או ממחלה נוראית על פסגת הר
נידח שאפילו המקומיים לא שמעו עליו. הראש שלי התמלא בדמיונות
הכי זוועתיים שרדפו אותי כל לילה וכל היום בשלוש שנים חמישה
חודשים ועשרים ושנים יום האחרונים.
הפעם האחרונה שעודד התקשר היתה מכפר קטן במרחק 2532 קילומטרים
מבנקוק. את הפרט המדויק הזה אני יודעת כי נסעתי לשם עם עוד שני
אנשים שחיפוש מטיילים אבודים זה המקצוע הרשמי שלהם. לא ידעתי
שיש אנשים כאלה עד שהייתי צריכה את העזרה שלהם. שכרתי אותם
לחפש את עודד אחרי שהתיאשתי מהשגרירות ולפני שהתיאשתי מעודד.
ארזתי תיק גבוה ממני בראש, הוצאתי את הדרכון מהמחסן והתחלתי
לשחזר את המסע שלו אל המזרח. 'המזרח'- המילה הזאת מוקפת הילה
של הרפתקאות, מיסתורין רומנטי וחופש אינסופי שאבה לתוכה אלפי
אנשים צעירים שרצו רק להשאיר הכל מאחוריהם ולהיסחף בקסם שלה.
גם עודד שלי רצה להיסחף, חוץ מעוצמתי השקט שלו גם הווה סכר לכל
מה שחשב, אהב, שנא, חלם, פחד וקיווה. מילד שפסיכולוגיות יודעות
כל אמרו עליו שהוא 'עצור' הוא הפך לנער שקט וכנוע ואחר כך גם
לחייל מסור וממושמע. היינו קרובים מאד, עודד ואני, אבל תמיד
ידעתי שיש מקום בתוכו שהוא רק שלו, נעול באלף מנעולים, ושלשם
אף אחד אף פעם לא יגיע. כן, הוא נסע למזרח להיסחף בפעם הראשונה
בחיים שלו.
הכפר ההוא בקושי היה כפר, אוסף קטן של בקתות עלובות גדור על
ידי שדות אורז מצד אחד והרים מהצד השני. רק אלוקים יודע איך זה
שבדיוק הוא מצא שם טלפון. לא פגשנו אף מטייל ובטח שלא מישהו
שדבר עוד שפה חוץ מהניב המקומי של תאית. את קצה החוט שחיפשנו,
הטלפון שממנו עודד התקשר, לא מצאנו שם. כנראה שפגש מטייל אחר
עם טלפון סלולרי ושילם לו בעד השיחה. מצאנו אבל זקן מקומט אחד,
צימוק אנושי, שלמרבה הפלא זיהה את עודד בתמונה שהראנו לו וידע
להצביע באיזה כיוון עזב את הכפר. הכיוון היה שביל מתפתל במעלה
הר שאת ההתחלה שלו ראיתי אבל ההמשך נעלם בין העצים והצמחיה
הסבוכה.  בהמלצתם של שני המחפשים, לא לפני שיכנוע מסיבי, חזרתי
לבנקוק לחכות שם לבשורה רעה או טובה, לכל פיסת מידע שהם יכלו
להביא לי על עודד שלי. לארץ לא רציתי לחזור בשום פנים ואופן,
כבר לא היה לי שם כלום ובבנקוק הייתי הכי קרובה שיכולתי לעודד.
אין יסורים גדולים יותר מן הספק, לעמוד על קצה התהום, לשמוע את
האבנים מתדרדרות למטה ובכל זאת לא ליפול. רק לא ליפול אמרתי
לעצמי, רק לא להתיאש, החזקתי את הראש למעלה נאחזת בעשבים שוטים
שמצאתי מסביבי, רק לא ליפול. הקולות והצבעים של בנקוק שהיו
מרתקים אותי בכל זמן אחר, עברו לידי בלי ששמתי לב בכלל. לפעמים
הייתי יורדת לרחוב והולכת בין הרוכלות הזקנות והקבצנים
המורעבים ומדמיינת שראיתי אותו ששמעתי את הקול שלו, אבל רק
מדמיינת. פעם אחרי פעם התבדיתי ואיבדתי את עודד מחדש.
אחרי תקופה של נצח קטן שני המחפשים נקלעו למבוי סתום וחזרו עם
מה שנראה לי בהתחלה כמו סמרטוט שחור וזיהיתי במבט קרוב יותר
בתור התיק של עודד. התיק היה קרוע לגמרי ובכיס צדדי שלו מצאתי
בקבוק מים ריק, דף פרסומת של מלון בבנקוק ותמונה בלויה של אבא
שלו. החזקתי את התמונה בידיים רועדות ואמרתי רק מילה אחת:
הביתה.

אתה יודע מה עודד? לא משנה מה רציתי לשאול אותך ולספר לך, לא
משנה בכלל מה שעבר עליך ועלי כל הזמן הזה. לא אכפת לי מכלום,
אין יותר דאגה, אין יותר פחד, אין בדידות, אין שאלות ואין יותר
תהום. עכשיו יש רק אתה ואני ואל תדאגי אמא, הכל בסדר, תיכף אני
חוזר.