היה זה החורף של 1939, שלג כבד, רוחות עזות וסופות גשמים כל
אלה היו מוכרים היטב לתושבי העיירה לוהלה, הוא עמד בחוץ, לאיש
לא היה אכפת, הרי הוא לא משלהם, הוא שונה, זר, במידה רבה
מאיים.
הוא הביט בפתיתי השלג נופלים הקשיב לרוח והרגיש לבד, לא לבד
כזה רגיל, לבד שאין איש בסביבה. זו היתה בדידות מסוג שונה.
כולם כבר עזבו אותו, אבל זה היה אי שם בעבר, כמעט ששכח מהי
ההרגשה לחיות בין הדומים לו. לא זה היה מה שהטריד אותו, לא משם
נבעה תחושת הבדידות האיומה, אותו עזב האלוהים. אלוהים בכבודו
ובעצמו, מחליט, החלטה מחושבת, אלוהית, וזהו, הכל נגמר.

כשנוכחות כזו עוזבת בוודאי שנותר חור, חור בנפש, הרי את אלוהיו
הוא שירת במסירות בדיוק באופן שבו נדרש, באופן היחיד שבו ידע
לשרת.
היתכן שבקלות כזו ישכח וינטש?
בכל אופן, כנראה שיאלץ להסתגל למצב החדש הזה, כי זוהי ההחלטה,
ואלוה חייב לעשות מה שאלוה חייב לעשות. מי היה מאמין שכך ישוטט
מי שכיהן בתפקיד רם ונישא שכזה תקופה כה ארוכה, נדמה היה שעוד
משחר הדורות שימש בתפקיד. הוא זכר ימים של כח בלתי נלאה, רשות
מוחלטת לעשות כפי שיעלה על רוחו כשעוד היה יד ימינו של האל,
כשהיה בנו הסורר אך האהוב. ככל שחשב יותר לא הצליח להעלות
במוחו מדוע נגזר עליו עונש נורא כזה.

עמים שלמים וודאי שמחים לאידי, חשב לעצמו, הרי כל עוד היה
אלוהי לצידי רצחתי, שרפתי, השפלתי ואנסתי אינסוף חוטאים בשמו,
כולם היו לי לא יותר מדמויות חלולות שיש לענות לנצח כעת אני
הוא שיש לענותו בשם הנקמה. קיצי קרוב, חשב לעצמו, תאוות נקם בת
דורות מדרבנת את שונאי, וודאי אפול בידם עוד בטרם תעלה
הזריחה.
הוא תהה היכן בדיוק הוא נמצא, ידע שזוהי אירופה, וודאי גרמניה.
אז הגרמנים יהיו הם שינקמו נקמת עמים רבים כל כך, דורות רבים
כל כך, חשב לעצמו. בכל זאת לא הצטער אף לא לרגע, הוא חיי את
חייו כפי שהכתיב לו גורלו, כל מה שעשה היה בסך הכל כדי להגשים
את תכלית קיומו.

הוא דמיין לעצמו מיתות שונות, במוחו שאחרי שנות אכזריות בלתי
אנושית הפך מפלצתי יכל לדמות לו אינספור צורות שונות לעינוי
הגוף. מוחו המלא חדוות הרג כעת הפך למכונת עינויים בפני עצמו,
שכן לא יכל להפסיק לדמות עצמו עובר את כל מה שהעביר אחרים, הרג
חנק, סקילה, ושריפה. הוא פחד, הוא ידע כעת שהוא לבד לחלוטין.
לא בדידות של בשר ודם היא שטרדה את מוחו, אותם כבר איבד לפני
שנים. הבדידות שחש היתה בדידות של נפש שנטש אותה בוראה, נפש
מפוחדת, מעולם לא עמד במצב דומה, תמיד היה מוגן על ידי כוחות
עליונים, אך לא עוד, כעת עליו לשרוד בעולם קר אחרי שנים בהם
שירת בגיהנום הלוהט, הוא הביט כיצד באופן פרדוקסלי טיפות הגשם
נעלמות בטרם הגיעו אל הקרקע הלוהטת, מתאדות, העיר הזו, שהיתה
אחת הפתחים הרבים אל הגיהנום להטה בעוצמה גם בשיא החורף
האירופאי הקודר, זה עידנים שעוברים בה בני אנוש בדרכם אל
הגיהנום, אך זוהי הפעם הראשונה שמישהו נפלט משם.

מחשבה הבריקה במוחו, גיהנום עליי אדמות!
הוא הירהר מעט, ולפתע הבין, שפיטורין אינם הסוף, הוא הבין
שיוכל לעלות מן האפר ולמשול שוב בשאול.
אבל לפני שאתחיל בעבודתי, עליי לחשוב על שם יותר ארצי, חשב
לעצמו.
ברוח המקום החליט ללכת על אדולף, וכך יצא לוציפר לדרכו במסעו
להעלות את הגיהנום אל הארץ.