מבין כל בקרי הטיסה שהוד רוממותו ר' רייגן פיטר בשביתה הגדולה
של שנות ה 80', אפשר לומר בבטחה שדניאל לוק היה האומלל ביותר.
הבעיה לא הייתה נעוצה בעצם הפיטורין ואובדן המשכורת העלובה,
שבקושי הספיקה לשכירת מחסן צבעים רעוע בפאתי גן הילדים בו עבדה
בעבר סבתו, עליה השלום. הבעיה האמיתית נחה בכך שנקרע באכזריות
מאהבתו הגדולה: בהייה מרוכזת וממושכת בנקודות ירוקות זוחלות
לאורך מסך מהבהב. לוק בכלל לא רצה להצטרף לשביתה, ונכנע ללחץ
חברתי רק לאחר ששאר הבקרים במגדל ניאותו לשמש לו חברים כל עוד
ישבות. הבלון הזה התפוצץ עוד לפני הפיטורין, אחרי שאיש לא
התייצב במסיבת התה שארגן בחצר הגן ביום ראשון, כשכל הילדים
הטובים מתפללים בכנסייה. דניאל אפילו גמר אומר להתייצב לבדו
במגדל, להפעיל את המתג הראשי ולהנחית את כל המטוסים במישיגן
בכוחות עצמו. אולם אז באה מסיבת העיתונאים של הנשיא, בה הכריז
כי הוא מפסיק את עבודתם של כל הבקרים במדינה ושוכר את שירותו
של כל מי שמוכן. דניאל היה מוכן. הם אמרו לו לא. מאז הוא שונא
את רייגן.
קשה למצוא מילה מתאימה להרגשת הריק שפשטה בקרביו מאז אותו יום
ארור בו תלה סופית את אוזניותיו, וניסה להגניבן החוצה באמצעות
ארגז תה ענקי מעץ. לרוע מזלו שומר חד-עין ועב בשר הבחין
בתחבולה ואיים לחייבו ב- 30 דולר נוספים שלא היו ברשותו, אם לא
יסכים לתת אותן לשומר עצמו. בנסיון אווילי להתחמק מרוע הגזירה
הוא השליך את הארגז על הכרס, הקופצנית בדיעבד, של איש הבטחון
השטני, רק כדי שזה יותז חזרה בפרצופו שלו ויהמם אותו ליומיים
תמימים. בבית החולים הוא מצא נחמה קצרת-מועד במוניטור הלב שלו,
אך למרות תחנוניו שוחרר כעבור זמן קצר. מאז הוא שונא את רייגן
עוד יותר.
בחזרה במחסן הקטן שלו, ניסה דניאל למלא את החלל בתחליפים
מאולתרים. בהתחלה לקח בחשאי בריסטולים ירוקים מהגן הסמוך, גזרם
לחתיכות קטנות והפריחן באוויר, תוך נסיון לעקוב אחרי כולן
ולנתח תמונת מצב אווירית. אחרי שהגננת החליטה לנעול את ארון
הבריסטולים, נאלץ להתגנב לחתונות לא-לו, וללקט את הקונפטי
הפזור על הרצפה, תוך סלקציה קפדנית לטובת הירוקים. התיק הפלילי
שנפתח לו מעט לאחר מכן הביא את הקץ גם על האלטרנטיבה הזו. אולם
מוחו הקודח של דניאל לא נכנע מול תבוסות קטנות שכאלה. את הלקח
הזה למדו על בשרן הנמלים שאסף וטבל בזרחן ירוק, מתוך תקווה
לצפות בהן מתרוצצות בשמחה גלויה בתוך דלי הסיד שמצא ורוקן.
למרבה הצער, נוכח לגלות כי המטבוליזם הנמלי הינו אויבו הגדול
של הזרחן הממוצע, עובדה שאיחדה את הנמלים והזרחן לכדי עיסת
מוות ירקרקה-כהה שלא זזה לשום מקום. אפילו לא כשחימם את הדלי
מעל כיריים לוהטים. דניאל כבר החל ללפף את חבל התלייה מעל
למשקוף המחסן, כשלפתע פרץ פנימה בריצה אחד מילדי הגן בחפשו
אחרי שקית שוקו אבודה המחכה לו במחסן הצבעים האפל, כפי שהבטיח
לו ידידו הטוב, דני שקרני. נקצר ונסכם את מסקנותיו של דניאל
מאז: א) עור אנושי מגיב לזרחן בצורה טובה יותר, ב) נמלים יותר
צייתניות מילדי גן, ג) האינסטינקט לבעוט לאויבך במפשעה הוא
כנראה מולד, ד) הוא ממש, אבל ממש, מתעב את רייגן.
מושפל, מנוצח, חבול ונואש, החליט דניאל לטפל בשורש הבעיה.
קניית הרובה הטלסקופי בשארית כספו הלכה באופן חלק למדי, כמו גם
נסיעתו בטרמפים ממישיגן ועד וושינגטון הבירה. מחתולי גבעת
הקפיטול למד כי רייגן עומד לצפות בתרגיל צבאי המתרחש בסמוך
לעיר. הכל היה מוכן. הוא התמקם היטב מול הגבעה בה הוצבה
טריבונת הכבוד, איתר בקלות את דמותו האפורה של הנשיא וליטף
קלות את ההדק. חושיו התחדדו, נשימותיו הואצו וגבו סמר. לפתע,
נשמעה תרועת קרב קולנית ופלוגה רובאית מספר 220 החלה בתרגיל
הסתערות לעבר הגבעה, בהתאם לתכנון. דניאל היה מהופנט. מעולם לא
ראה כל-כך הרבה נקודות ירוקות נפלאות, נעות בסדר מופתי שכזה,
מתקדמות בשעטה לעברו, לכבודו. לראשונה מאז פיטוריו, דניאל לוק
היה מאושר.