את הערגה עצמה,הגעגוע,הכמיהה.
את הליטוף,את אותם מים חמים שנענעו אותי באותו רחם מדובר.
את אותו מגע גוף ראשוני של בשר בבשר,עוד לפני שגם הרוח הקייצית
של יוני 72' לחשה בי אותה.
את אותו מבט מוכר,ביתי,הנהייה אליו,אל המבט המזהה,אותו אחד שנח
עליי פעם,תחת שמיים אחרים
"אחרי מאה שנות קוקה-קולה"...
את הפחד שלי,המכורכם,המשתפן,את המלחמה האינסופית שלי באותו
אינקובטור מכיל והודף.
שקוף ואטום,נראית בתוכו ונעלמת בו.
את אותו שקט וזמזום מוכר.מוכנה להכניס אותך לגוף שלי,תרטיבי את
התוך מבפנים,וכשתיוולדי שוב תותירי אותי אפויה ובוטחת,רגועה
ומרגיעה,תעברי בתוכי כמו ששתי כפות ידינו נשזרות זו בזו,במין
ריקוד מתאים ומשולב.
אני רוצה לזוז מתחתייך ומעלייך כמו מטרונום בטוח,שתוכלי להתנגן
עליי בקצב ,עם יד מכוונת,בטוחה.
אני רק נזכרת עכשיו במה שהיה בי מאז ומעולם,מנסה להמטיר עלייך
דה ז'ווים לפני שלמדנו פחד,וזכרונות,וריקנות.
רק מה שידענו תמיד בתוך הטבור,עם עולם תחושתי ולא פרשני.
כמו לזהות קשת בתוך זכוכית רטובה,או לטעום חמציצים בפעם
הראשונה.
חדש,ראשוני,מרגש,ואיכשהו מוכר.
בואי מותק,נתערסל עד שנזכר,נתערסל עד שנשכח את כל מה שחשבנו
שלמדנו,שידענו.
בואי עד שמגע ידי על ראשך הממכר,יהיה כמו אותה קשת,אותם
חמציצים,אותה נשיקה ראשונה וישנה
שמאז ומעולם הייתה שם.