ועכשיו, כשהכל נגמר, אתה, עם העיניים האלה, העיניים המאשימות,
העיניים של "למה?"...
אין לי מה להגיד לך, שנינו שותקים וזה כבר לא לעניין, הגיע
הזמן לסגור עניינים וללכת איש איש לדרכו.
אי אפשר.
ועכשיו, כשהכל אפור ומלא רסיסים של שני לבבות קרועים, אתה, עם
הידיים האלה, שרוצות לגעת, אבל לא רוצות, לא יודעות מה לעשות.
די, תפסיק לזוז ככה, באי נוחות, זה אתה שלא רוצה ללכת.
טוב, אז מה אם גם אני?...
ועכשיו, כשהכל הופך לאט לאט שחור לבן, והכל ברור פתאום, זה
באמת הסוף, אתה, עם הפה הזה שלך, מנסה לחזור, פעם אחרונה, לא
יהיה כזה שוב, לא יהיה אפשר.
גם אני רוצה, אבל לא.
ועכשיו, כשכבר נהיה מאוחר, אנחנו עדיין פה, מחכים שזה יקרה
מעצמו, מחכים ולא מעזים לזוז, אין הבעה בפנים, אבל בפנים, בלב,
הכל רועד.
ועכשיו, כשכבר שנינו עייפים, אבל לא רוצים ללכת, לא רוצים לצאת
מהתמונה של ה"ביחד" המרוחק הזה, לפחות להסתכל אחד על השני, וגם
זה בקושי...
ועכשיו, כשהמבטים נפגשים, בוהים, תוהים, להתקרב או לא להתקרב?,
ושוב משפילים בלחץ את הפנים, מסתכלים למטה כי לא רוצים לראות
ולא להיות מסוגלים לגעת...
ועכשיו- נגמר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.