היה היה ילד, שנולד לתוך בית המלוכה. כשהתבגר והגיע תורו לשבת
על כס המלוכה, נשלח לבלות את הלילה ביער אפל כדי להוכיח את
אומץ ליבו. במהלך הלילה נגלו לו חזיונות מופלאים על אושר,
טוב-לב ומעשים נעלים. אש פרצה מולו, ובתוכה התגשם הגביע הקדוש
- סמל הרחמנות האלוהית.
אלוהים דיבר לליבו של הילד וסיפר לו נפלאות על עתידו כשומר
הגביע, מרפא לבבות אנוש, אך הוא לא הקשיב לקולו של האל. ברוחו
ראה הוא חזיונות על חיי כוח, עושר רב ועל התהילה שתבוא
בעקבותיהם. באותו רגע חש הוא לא כילד מפוחד ביער קודר, אלא
אדיר כאל עצמו. הושיט ידו לגביע ואחז בו, אך הגביע כבר לא היה
שם, אלא רק אותה אש אלוהית וידו נכוותה קשות.

חזר הילד לארמון והתיישב על כס המלוכה, אך פצעו עדיין הכאיב
לו. כשהתבגר בטירה הגדולה, התפשט בכל גופו וצמח בלבבו, עד
שאיבד יום אחד את הטעם לחייו. לא היה לו אמון באף אדם, אפילו
לא בעצמו. הוא שכח איך לאהוב והחל לגווע לאיטו בארמון המפואר.


יום אחד הגיע שוטה לארמון, ובגלל שהיה שוטה וראה דברים כמו
שהם, בפשטותם, לא ראה מלך יושב על כיסאו, אלא איש זקן ובודד
בטירה ריקה וחשוכה.
פנה השוטה למלך ושאל: "מה לך ידידי, מדוע כואב אתה?"
הסתובב המלך העייף לשוטה ואמר לו: "כואב אני, כי נשארתי לבדי.
האם תוכל להגיש מים לשפתיי ולהרוות את צימאוני הרב?"
השוטה, ללא היסוס, התכופף לאמתחתו, נטל גביע, מילאו במים
והגישו למלך. והמלך שתה. עם כל לגימה הרגיש המלך איך כל גופו
נרפא מאותו פצע שנשא עימו בדידות, צער וכאב. סיים המלך לשתות,
הרחיק את הגביע מפיו והביט בו. לפניו ראה את הגביע הקדוש, אותו
גביע שראה לפני שנים רבות כל כך, כשהיה עדיין ילד, ביער חשוך
וקודר. אותו גביע שחיפש כל חייו הארוכים.
פנה המלך בתדהמה לשוטה: "איך אתה, איש פשוט, הצלחת במה שמיטב
אביריי, החזקים והחכמים ביותר, נכשלו בו לפניך?"
חייך השוטה למלך ואמר: "אדוני, לא ידעתי שאת הגביע הקדוש מחפש
אני, כל מה שידעתי הוא שצמא היית..."

סיפור קצר זה, הוא חלק מסיפורים קצרים שנהוג לשייכם לסיפורי
החיפוש אחר הגביע הקדוש. עם זאת, מוצאם אינם ידוע בוודאות. יש
המשייכים סיפורים אלו לאגדות של תרבויות פגאניות וקלטיות
עתיקות, שהתגלגלו עם השנים לתוך סיפורי קדושה נוצריים.