אתמול בלילה חלמתי על מחבל. הוא נראה היה כמו מחבל עד כדי
גיחוך.
נכנס לבית, כשמשפחתי ואני יושבים בסלון, מחופש לשוטר במדי
עבודה, עם משקפים כהות ופנה אלינו בנימוס:
"תסלחו לי", לחש במבטא ערבי כבד, "אולי אתם יודעים איך להגיע
לרחוב נווה שאנן?"
הסתכלתי על פניו השחומים, הרזים, שהיוו ניגוד מוחלט למדיו
הענקיים, שמתחתיהם היו דחוסים, כפי הנראה, עשרות קילוגרמים של
חומר נפץ ומסמרים.
"תקשיב", עניתי, קורץ לשאר בני המשפחה, "אתה יוצא מהרחוב, לוקח
ימינה, שמאלה, ושוב ימינה, ונוסע עד הסוף".
"תודה רבה", ענה בחיוך מבוייש ויצא אל החנייה, שם חנתה משאית
ענקית שגם היא כנראה הייתה עמוסה במיני מטעמים לאויב הציוני.
הוא כנראה חשב ששוטר שמן, בעל מראה מזרחי, שנוהג במשאית ענק
ברחוב נווה שאנן בתל-אביב, לא יעורר חשד. אני חשבתי שזה יהיה
מצחיק שיגיע לרחוב ללא מוצא וינסה להסתובב ברחוב הצר עם
המשאית. מה שהפתיע אותי, שהוא קיבל את ההכוונה שלי בלי לחשוד.
מה שעוד יותר הפתיע אותי, הייתה העובדה שאנחנו בעצם גרים
ברעננה. עד כמה מטומטם אפשר להיות?

אתמול בערב ראיתי מחבל. הוא נראה היה כמו נער צעיר והיה לבוש
אימונית שחורה עם פסים לבנים. הוא היה רזה מאוד, פנה אליי
בשקט, במבטא קל:
"סלח לי, יש מעבר מפה לחוף?"
"מעבר?", שאלתי, מהסס.
"כן, מעבר. אפשר לרדת מכאן לחוף?", שאל שוב בסבלנות.
"כן, אפשר", עניתי בחיוך, "אין שום בעיה".
"תודה רבה", השיב, הולך לכיוון החוף. אותו חוף שבו שהיתי אני
מספר דקות קודם לכן. חשבתי על האפשרות שהנער נושא על גופו מטען
רב עוצמה ושהוא יורד לחוף כדי להפוך את הסלעים והאנשים שם
לערימה חסרת צורה של אש מדממת ואפר. סילקתי מחשבה זאת ממוחי
במהירות ופסעתי בשלווה לכיוון מכוניתי, שחנתה לא הרחק מהמקום.

בחלומי אמש פניתי בזריזות לחברי, בזמן ששלפתי את נשקי האישי
וביקשתי ממנו שיחפה עליי. הוא היסס. אני בניגוד אליו, יצאתי
מייד מהדלת הראשית, כיביתי את כל האורות בחוץ, דרכתי את הנשק
והמתנתי למחבל נעים ההליכות שיתייצב בין שתי הכוונות.
אתמול בלילה יריתי שני כדורים לראשו של מחבל מתאבד.

אתמול בערב לא התפוצץ מחבל מתאבד בשום חוף הומה אדם בתל-אביב.
מזל, אתמול בערב היססתי.