יש לו, ליום כיפור, מן קדושה שכזאת.
קדושה שלא מרגישים באף חג אחר.
הכל שקט, דומם, רגוע.
הכל עוצר ביום הזה,
התנועה, האנשים, הציפורים.
לפעמים נדמה כאילו רוח עייפה יורדת אל הארץ,
ומאיטה את מחוגי הזמן.
כי ביום כיפור, גם הזמן כמו נעצר.

ואני הולך על כביש שחור, לבוש לבן,
שותק יחד עם הכביש, ששותק איתי.
מרחוק רואה אני את העיר צבועה בלבן ביראת כבוד של שחור,
שקטה ושוממת.
ממשיך לפסוע על הדרך
מחכה לזמן פיוס,
עם עצמי, עם אלוהים, עם חלק מהחיים,
עם המתים כבר השלמתי.
הלוואי והחיים היו שקטים כמו המתים,
ומשלימים דרך מבט, חיוך, לחיצת יד.
לפעמים, נדמה לי שהחיים נעשים יותר ויותר חיים.
יותר קולות, יותר צלילים, יותר נשימות.
ואני קם, כאבים בצד הגוף, ברגליים, בצדי הראש.
גם השנה לא השלמתי עם החיים,
אבל יום הכיפורים אף פעם לא נגמר.
הוא רק מתחיל, בשנה חדשה, ומזכיר לנו תמיד שהוא שם,
בשקט של שחור ולבן,
כדי שנוכל לשתוק יחד,
ולהגיד סליחה במבט,
בחיוך.