ביום של חלומות אני פוקחת את עיניי
חושבת על איך ועל כיצד ועל מתי
תפילה של עצבות חודרת לנשימותיי
אלוהים שם למעלה עוד ישן לו בוודאי.

נקישות על חלוני מהגשם השובב
חתולה אחת סיאמית שוב נשכבת על הגב
איש זקן הולך בשקט, מסודר ומעונב
וכלבי המגושם כבר מקשקש לו בזנב.

עד מתי נחיה בדוחק ובעצב ובלי לב?
עד מתי ייפול הלילה על אורו של הכאב?
עד מתי נוכל לברוח מעצמנו כמו שדים?
ומתי כאן לא ימותו משנאה הילדים?

ביום של אכזבות הכל נראה פתאום אחר
השמים בהירים ושום דבר כבר לא קודר
התפילות כבר נשכחו ואיתן המשורר
אולי כי שם למעלה אלוהים כבר התעורר

כבר לא עוסקים באיך או במתי או בכיצד
כבר לא הולכים בשקט וכבר לא חושבים לבד
הדרך משתבשת ולמוסר כבר אין מדד
וכל זכר של הרגש גם הוא עכשיו נכחד.

עד מתי נשכח אותנו ונחיה על פי דברם?
עד מתי ניפול למטה וכבודנו לא יורם?
עד מתי מולדתנו תכוסה כולה בדם?
ומתי הם כבר יבינו שהחוב מזמן שולם?

עוד לילה של בדידות נוחת עליי כמו תמיד
עוד מחשבות תוקפות אותי על העבר והעתיד
השאלות מתערבבות בבכי על פצעי שלא מגליד
כי עוד יום של מלחמה וודאי יבוא מחר, כמו תמיד.