ובלילה, לא ידעת להגדיר לי את החושך. כל דמעה שנולדה לי בדם אז
ליקקת וחשקת שפתיך ולא אמרת כלום. הדממה הזאת ששררה בינינו
הגבירה עוד יותר את הצעקה שהתחוללה בתוכי ובערתי תחתיך כפיסחת
התרחקתי מגופך הגדול, עלה נידף ברוח ורכבת נוסעת אל המחר, ואני
בבועה הזאת שלך ובחדר ריח נרות, ואתה, לא הבנת.
וצלילים רחוקים של שיר לא מוכר עטפו את מוחי אז גזרתי עצמי
לפיסות רעועות של מהות מתקלפת, לא ביקשתי נחם לא חיפשתי צידוק
רק רציתי להרגיש. לא הרגשתי.
ופתחת את פיך, כרוצה להגיד דבר מה נדוש שבקש לחמוק לאוויר
הכבד, להפיג את מבוכת השתיקה הרועמת ושתקת. ילדים בגינה משחקים
מחבואים, אימא שמנה צועקת מחלון בקומה הראשונה, ילדים מתעלמים,
אמא כואבת, מתפוררת.
אך אהבתי לכאוב איך רציתי לדעת, לא מצאתי את הסל לאסוף בו את
ייסורי העינויים שלי, וקמתי והחבאתי עצמי בין זרועותיך. קטנה
ושלווה, נעלמת תחת חום גוף נזיל, כשהבטת בי הן הרגשתי סכין
בלבי מסתובבת בנפשי משסעת במוחי משתלטת על גפיי, השתעלתי. ובין
חיידקי גם פלטתי אושר והפחד הפציר בי לצעוק.
ציפור שיר קטנה מחפשת דרכה אל הקן, מחסה שנטשה ואולי לא תמצאנו
שוב. ואתה אז נגעת בי קלות וביקשת אותי להפנים, ובתוך כל החושך
הזה, הייתי לבד.
ואני לא ביקשתי הרבה לא רציתי דבר ובין עשתונות אחרונים טמנתי
בקרבי אדישות קודרת, הישרתי מבט אל מצחך וחייכתי. אסירה בקיטון
אפלולי מחזיקה את בטנה וזועקת מכאב, אין רואה אין שומע.
הרפיתי ממך וקמתי לחלון, מביטה דרכו ולא רואה, מרגישה בתוכי את
החושך, מתפשט משתלט, מחפש פורקן נכסף שאולי לא נברא, והתחלתי
לרעוד. אז גמרתי אומר לעזוב את הכל ולברוח ולקחתי אוויר ועצמתי
עיני. כמיהתי לתהום שתכיל את כל הכבדות הזאת בערה בי, כשפיסות
של שפיות חמקו מגופי באחת ונותרתי ריקה ורועדת. אז חיבקתי
אותך- כדי לא להיגמר לבדי והזלתי דמעת החמצה. בדממה אז סילקתי
בגדי מעלי, ונתתי לך להרגיש, את החור האינסופי.