שאלת אותי מי את, ביקשת ממני להרגיש, ביקשת ממני לחייך, ביקשת
לאהוב.
מול כל הזכרונות שיצרת, החופש שסיפחת לעצמך, חלקה קטנה של אושר
ולב שמתחיל את צעדיו הראשונים.
כל כך חיפשת, בתוך הרבה מערבולות היית.
ראיתי אותך, את היית זאת שהרמת את הראש לפעמים ודרשת לעלות
למעלה. היית מקסימה.
קפואה, שרופה, שבורה, שלמה, שחורה, שקופה, מלאה.
זה לא הפריע לך, תמיד ידעת שאני איהיה שם, מסתכלת עלייך וחושבת
למה לאזעזל את רוקדת עם שדים ולא איתי.
פחדת מני כל כך, אני עדיין מחפשת סיבות לפחד הזה. זוכרת את
אותו הרגע שניפגשנו? כשהתמזגנו והיה לנו טוב, אותו הרגע העולם
רקד איתנו. למה ברחת? קראתי לך הרבה זמן, את רקדת את ריקוד
החיים שלך, את צודקת, שנינו יודעות שזה לא היה יכול להיות
אחרת. את לא צריכה להודות לי, החבל הזה אולי בא ממני, אבל תפסת
אותו עם כל כולך ועלית עד לכאן.
ברוכה הבאה, אחותי.