כפר - סבא

"את אלה, כבר אי אפשר לתקן", פסקה אימי ואבי, שאפילו לא העיף
בהם מבט, אמר: "אם  רוצים  אין דבר שאי אפשר". צריך לדעת שאבי
צדק תמיד.
רציתי נעליים חדשות, מפני שהחורף כבר התחיל והיו כבר המון
שלוליות. דווקא אהבתי  שלוליות. אהבתי להשליך לתוכן גרוטאות
ולראות איך טיפות המים טסות ומרטיבות  את הילדים. אבל שנאתי
כשמי השלולית חדרו לתוך נעליי, חסרות הסוליות. רציתי נעליים
חדשות גם מפני שלחבר הכי טוב שלי קנו כבר זוג שני ולי עוד
אפילו לא  אחד.

אצלנו, החורף התחיל רק אחרי שאבי הכריז שהוא התחיל. עד שאבי לא
אמר: "אפשר להגיד שהחורף כבר בא", לא הרשו לנו לנעול נעליים.
אמי הייתה נאנחת: "מי יודע מה מחכה לנו מחר? צריך לחסוך איפה
שרק אפשר". אני אמרתי: "בינתיים יש חורים בנעליים".
בקיץ נחשפו כפות רגלינו לחול הלוהט, לזרעי קוצים ולגושי עפר
משוננים. התרגלנו. כפות רגלינו גידלו עור עבה כסוליה של גמל,
שדחתה כל מזיק. אבי אמר, שזה טוב גם מול מי הגשמים והקור.  "זה
קור? בוורשה היה קר!" כשהקור כווה את אצבעות רגלינו ועורר בנו
תאוות גרוד משגעת, רק אז היה אבי משתכנע שהגיע הזמן לנעליים.
מעולם לא הערתי לאבי בעניין כלשהו. הוא היה אומר, שמי שמתווכח
אתו הוא "טיפש". לא רציתי להיחשב טיפש ולא ידעתי איך לומר
דברים בצורה שלא תחשב לויכוח. מרוב שהיה לי המון מה להגיד לא
אמרתי כלום.  
אימי טענה,  שכפות רגליי גדלות כמו "על שמרים"; שיש לי גוף של
ילד ורגליים של היפופוטם. זה היה אולי נכון. לא ראיתי מימיי
היפופוטם ולא חשתי עצמי אשם, שהרי לא אני בחרתי לי רגליים. היא
שהולידה אותי עם הרגליים האלה, אז שתבוא בטענות אל עצמה.

הפעם אימי עמדה על דעתה: "לא יועילו שום דיבורים, הילד צריך
נעליים חדשות."
אבי נטל לידיו  את נעליי הבלות, בדק  את העור שבקדמת הנעל, את
הסוליות המחוררות ופסק: "אנחנו עוד לא ממהרים לזרוק את אלה.
אנחנו לא  גרף פוטוצקי. הכסף לא נזל לנו בין האצבעות.  
שטף דיבורו הלך וגבר וקומתי שלי הלכה והתכווצה. כדי שלא לבכות
התחלתי לצחוק עד שכמעט נחנקתי. אימי צחקה יחד אתי ולחשה
באוזני: "'ש..ש..ש...שתוק ולך לישון". אבי לחש גם הוא: "שמעת
מה אמרה אימא? לך לישון!"
 
שכבתי ער ועיניי דמעו. בראשי התרוצצו נעליים: ענקיות וזעירות,
עשויות עור, עשויות בד ועשויות זכוכית. אבי נע בין הערמות ופיו
הזיל  דבש: "יהיה בסדר", שב ואמר, "עוד יהיו לך ערמות נעליים.
כל כך הרבה, שלא  תדע באילו לבחור".  
"ובינתיים?" שמעתי את עצמי צועק. התעוררתי ורציתי פיפי. היה
חשוך בחדרי וגם  בראשי. הגשם הכה על התריסים ועל מוחי. התאפקתי
ונראה שנרדמתי.
אמי נגעה בכתפי  ואמרה:  "שתתנהג יפה. אבא לוקח אותך לקנות
נעליים. אפילו שהוא עוד לא יודע מאיפה ייקח את הכסף". לא היה
איכפת לי מהכסף. חשבתי רק על הנעליים החדשות, השחורות,  עם
העור שמבריק ומריח.
אבי היה אומר: "המהירות -  מן השטן. אם תלך לאט  ותיפול,
מקסימום  תשבור רגל". לו היה זמן ולי לא נשארו ציפורנים לכסוס.
כשאבי טיפס אל גב החמור, קפצתי גם אני, נצמדתי אל גבו של אבי
והחזקתי בו חזק. תקעתי את פרצופי בגבו  וריחו החמוץ בא באפי.
בבוקר ההוא היה ריחו הטוב מכל הריחות שהרחתי מימיי.

גם לחמור היה זמן והוא צעד עקב בצד פרסה. "אם  תלך לאיבוד",
אמר אבי, "עלה על החמור והוא יביא אותך הביתה. בינתיים, עד
שאשוב, שמור עליו היטב."    
"אם החמור יברח יברחו גם הנעליים", חשבתי.  קשרתי אותו לעמוד.
עשיתי שני קשרים. נצמדתי לחמור והחזקתי באוכף. "אל תברח",
לחשתי לו באוזנו הזקורה, "אני רוצה  את הנעליים".
אבי  שב בפנים צוחקות. הבנתי שהשיג כסף או "פתק",  שהיה כמו
כסף.  
פנינו אל חנותו של הסנדלר. אבי צעד לאיטו ואני ריחפתי לצדו.
אלמלא התביישתי, הייתי פוצח בשיר.
כמו ממרחק  שמעתי  אותו  אומר שכבר ראה זוג נעליים,  שיתאימו
לרגליים  שלי. "אתה  תאהב אותן, הן יפיפיות".  שמעתי ושתקתי.
חששתי מבחירתו.  ברוב הדברים לא היה טעמנו זהה...
עצרנו אצל חלון ראווה שהסתיר יותר משגילה.
"נראה אותך מנחש איזו מהן?"  
לא היה קשה לנחש. היו שם  שלושה זוגות: אחד של נשים, אחד של
תינוקות ואחד של בנאים, עבות סוליה וגסות מראה.  
אבי עקב אחרי עיניי ואמר: "חזקות, אפילו ז'לוב כמוך יצטרך
להתאמץ כדי לקרוע  אותן. בטוח שיחזיקו יותר משנתיים."
מצב רוחי צנח לשאול. רציתי להגיד גסויות ולא אמרתי. הגרון שלי
התייבש והלשון התנפחה ומילאה  את חלל פי.
"שמח?  אולי אתה לא רוצה  את אלה? בוא, נחזור הביתה. בשביל
אחרות לא יספיק לי הכסף".  
"אני רוצה את אלה", צרחתי.
"אז  אני נכנס לדבר עם הסנדלר. שמור על הנעליים שלנו. עוד יכול
מישהו לחטוף לנו אותן מתחת לאף".

נצמדתי לשמשת החלון, שמרתי על נעליי וחלמתי על אחרות. שבתי  אל
המציאות כשיד נעלמה דלתה  את נעליי.  
רגליי לא נשאו אותי יותר. כרעתי אל מול הדלת והמתנתי לאבי,
שיצא כבר עם הנעליים.  
מקץ דקה או שתיים, יצאו נעליי מן החנות טמונות בקופסא, שאיש
שלא הכרתי אוחז בה.  

עיניי חשכו. יצר שחור דחק בי להתנפל על הקופסא: "הן שלי! לא
אתן!"  זעקתי.
הזר חטף מידי את הקופסא וזעק: "גנב, גנב".
הנחתי לקופסת הנעליים. חשתי מובס. שמעתי  את אבי מדבר בקול
כעוס והתכוננתי לספוג את כעסו. תמיד, כשהוא כעס יצאתי ניזוק.
השענתי  את ראשי אל הקיר הקר וצנחתי אל המרצפות הרטובות.
אבי יצא  ואני אפילו לא העפתי מבט לעברו. יכול היה להישאר שם
לעולם. מי צריך אבא  שלומיאל כזה?!  הוא  גרר  את רגליו.
נגררתי אחריו.
כשהחמור עשה  דרכו אל  אבוסו,  אמר אבי: "אלו, שראינו בחלון,
מישהו הזמין אותן לפנינו".
אחר כך הוסיף: "ההוא  שילם במזומן....ולי יש רק פתק".
כל כך הרבה עצב היה בקולו של אבא!

ריחמתי על אבי. ידעתי,  שהיה  משלם  את כל הכסף  שבעולם כדי
שבנו לא יראנו בקלונו. דווקא תחושה  חדשה זו השיבה לאבי את
אנושיותו ולי את אבי. באותם רגעים אהבתי אותו יותר משאהבתי
אותו מעולם.

והנעליים?
הבנאדם מסתגל לצרות. החורף ההוא לא היה היחיד אותו העברתי יחף.
ומי שלא דשדש בשלוליות ברגליים יחפות, לא יודע איזו חוויה הוא
הפסיד.