אם תטיילו מספיק בעיר המלאכים העצובים הזו, אם תחדרו עמוק אל
תוך צלליה, אם תפסעו חרישית מספיק במעמקי לילותיה, אם תתנו
לקסמה האפל והשקט לעטוף אתכם, את כל כולכם, בין האישה היפה
ולבנת השיער הדוחפת עגלת סמרטוטים ומאכילה את חתולי הרחוב, בין
הזקנה החייכנית תמיד, שאינה פוסקת ולו לרגע משיריה העליזים,
בין הצעירה המסוממת ויפת הגוף, אשר רוקדת במרכז הרחוב ופולטת
משפטים הזויים על אהבתה של השמש אליה, ובין המשורר הגלמוד,
ההולך בין העוברים ושבים ומנסה למכור את שיריו הנשכחים בעבור
פרוטה, אולי יתמזל מזלכם ותתקלו גם בו.  בשפת הים, על ספסל
בקצה קצהו של גן מוזנח או בפאב חשוך ושכוח אל. כבדו אותו בדבר
מה, אם זה ספר ישן ומגלה נסתרות, אם זה בקבוק שתייה מתקתק
ומשכיח זיכרונות מרים, או כל דבר אחר שיעלה בידכם ודעתכם, שבו
מולו, הביטו אל תוך עיניו הצעירות, אל פניו הלאות ואל חיוכו
הכמעט נחבא, והקשיבו לו, הקשיבו לקולו השקט, למילותיו הממכרות,
הקשיבו עד הישמע  ציוציהן של ציפורי הבוקר הראשונות, אם יהיה
הצורך. הקשיבו לו בשעה שיספר לכם על בית האהבה של רוזמרין.  

לא משנה הדבר מהיכן תגיעו, כך הוא יפתח ויאמר לכם -  מקרירות
ההרים, מצהוב המדבר, מחולות הים, או סתם משיכון אפרורי בעיר
נשכחת, הרי שברגע שהגעתם אל עיר המלאכים העייפים, ברגע שמרכבת
העשן שהביאה אתכם תנחת בקריית הבטון העגומה, המשליטה את חותמה
המפלצתי בכל האזור חסר החמלה שסביב, הדרך אל בית האהבה של
רוזמרין תמיד תהיה אותה אחת- רדו מהמרכבה, כנסו לטרמינל הארוך,
העטוף תמידית בצלילי מוסיקה קלה ובפרסומות,  השקיפו מבעד
לזגוגיות הענק אל הגגות מכוסי הפיח ואל מגדלי הזכוכית
המרוחקים. אהבו את מה שרואות עינכם, גם אם זהו נוף מצער, משום
ששם, אי שם, בתוך לבירינת הבטון, בין מעבריו הסודיים, חדריו
האפלים, גומחותיו החבויות ודמויותיו ההזויות, חיה לה רוזמרין,
מלכת לילות האהבה הבודדים, הכוהנת הגדולה של רגעי התשוקה
החטופים, אהובת ספני ים הגעגועים, משאת נפשם של מגלי ארצות
הבדידות, פטרוניתם של אבירי הלבבות השבורים. ולאחר שהשקפתם על
העיר כפי שהיא מצטיירת מכאן, נקייה ורכה למגע, מוכנים אתם לרדת
אליה ולהתמזג בה ולגלות כי אותה נקיות, אותה רכות הנראית
למרחוק תתחלף עד מהרה בזוהמת הביבים, בריקבון האשפתות, בניוון
הבשרים ואובדן הרוח.
אך לפני כן, לפני שכל מי מכם המספיק אמיץ כדי לצעוד היישר אל
לב המאפלייה, כדאי יהיה לו לעצור לרגע באחת מחנויות המסתורין
הפזורות למכביר בנפתולי מסדרונותיה של מפלצת הבטון, אותן
חנויות המקושטות בחפצי אומנות, אשר יהיו אלו אשר ישוו להם
כוחות פלאיים, ספרי סתר וקלפים חוזי עתידות. רצוי יהיה לו
להיכנס לאחת מחנויות אלו ולבחור דבר מה. הן לא ירצה לבוא אל
רוזמרין בידיים ריקות. אם יהיה זה פסלון קסום של פיה חייכנית
או אבן בדולח מכושפת. ואולי תליון קטן ובמרכזו קבועה פנינה
ורדרדה אשר, כך מספרים, תמיד תוביל את הנווד העונד אותה למחוז
חפצו.
ומכאן, ברגע שיצא מי מכם אל האוויר העכור העוטף את העיר הזו,
תהיה הדרך לביתה של רוזמרין קצרה ואפילו ענוגה מעט-  עליו
לפסוע באיטיות בשדרות השלכת, לחלוף על פני מקור החיים ומסילת
ישרים ואז לפנות היישר אל חובות הלבבות, שם בבית ישן ומתפורר,
כמו כל רעיו לשכונה, שוכן לו מקדש האהבה הנכסף, מסגד התשוקה
הנחשק, של אמנית האהבה והתשוקה, הכיסופים והחשקים.    

וכאן, בנקודה זו ממש, קולו השקט ייהפך למרומם וחיוכו הנסתר
יתגלה לפתע ממקום מחבואו והוא יביט בכם בעיניו הבהירות. עצרו
לרגע, כך הוא יאמר, לפני שתגיעו למחוז לבבכם. עצרו לרגע, כפי
שעושה אני תמיד בבואי לשם, וחושו באוויר.  הכל שקט. כמעט
ודומם. הבתים יהיו אפורים כתמיד, האשפה מפוזרת וחתולי הרחוב
יביטו בכם בעיניים דרוכות, לעתים אומרות כמבינות- אם הגעתם עד
הנה, כנראה שהיא באמת מיוחדת, חתולת האשפתות הזו שלכם.  מדי
פעם תישמע לה קריאה בשפה זרה. כל פעם תהיה זו שפה אחרת אך
המילים תמיד תהינה דומות- מילות כעס, או שמחה, עצב או אהבה.
חושו באוויר הזה שסביבכם, באווירה הכמו שגרתית אך מיוחדת הזו
ולעתים, רק לעתים ורק אם תתכוונו מספיק היא תיהפך כה מתוקה,
האווירה הזו, כה רכה למגע ומעוררת השראה עד כי יתחשק לכם,
אולי, לפרוץ בדמעות, או סתם לחייך לעוברים ושבים כפי שקורה
לעתים בערבו של חג מיוחד.
כעת מוכנים אתם, נוודי אהבה אבודים שכמותכם, להיכנס ולבוא
בהיכל הקדוש, בדיוק כפי שאני הייתי בבואי לשם בפעם הראשונה,
לפני זמנים כה רבים.

בדרך כלל תהיה הדלת סגורה והחלונות יהיו חשוכים. אין זה אומר
כי ריק ההיכל, להפך מכך. דעו כי אם באתם בשעה שכזו הרי שעוד
נווד אובד עשה את דרכו לפניכם על מנת למצוא לשעה קלה מרגוע
לנפשו הדואבת ולגופו הכואב.
לעתים יתייצבו מספר חתולים מול הדלת, מאותם חתולים עזובים
שראיתם בבואכם, מחכים לשיירי מזון. לעתים ימתין אדם מחוץ לבית,
פחית של בירה או סיגריה בידו, מחכה גם הוא לחסדיה של רוזמרין,
גם אם הם שונים מעט. לעתים ירצה לקשור עמכם שיחה, סתם בשביל
הנימוס או באמת מתוך כאב הבדידות, שהרי הבדידות היא זו שהביאה
אותו לכאן מלכתחילה. בדרך כלל ירצה הוא לשמוע את חוות דעתכם
בנוגע לפינוקיה, חמודותיה ותענוגותיה של רוזמרין אך אמליץ לכם
שלא לבוא עמו בשיחה שכזו, פשוט השיבו לו כפי שאני נוהג הייתי
להשיב ברגע שכזה - " אם עייף אתה מתלאות הדרך כאן בפנים תמצא
מנוחה, אם כואב אתה את מכאובי התשוקה כאן בפנים תמצא נחמה ואם
מתגעגע הנך את געגועי האהבה כאן בפנים תמצא שכחה".
סבור אני כי אותו אחד כבר לא ינסה לבוא עמכם בדברים לאחר
מכן.

כעת יעמדו בפניכם, הבאים בשערי מקדש זה, שתי אפשרויות ובחירה
אחת: תוכלו להמתין כאן עד תיפתח הדלת ומתוכה ייצא הנווד שהגיע
לפני כן, לעתים חיוך זחוח על פניו ונשיקת פרידה על לחיו ולעתים
יביט בחשש אל הרחוב, מחפש בעיניו אדם מוכר העלול להסגירו. כאשר
תגיע שעתכם שכחו את הכל ועברו בשער ומשם כבר תהיו אדונים
לגורלכם, או יותר נכון יהיה לומר - רוזמרין תהיה אדונית
לגורלכם. אך מילותיי השקטות שלי ייפרדו בנקודה זו מכם. למרות
שבזמנים אחרים עברתי בשער זה אינספור פעמים לא אתאר בפניכם את
שראו עיני וחש גופי, בדיוק כפי שאין טעם לתאר במילים את הקפיצה
מצוק נישא כשרק חבל מחובר לרגליך או את העמידה בסמוך למפל ענק
היוצא מתוך הר ושאון מימיו עוטף אותך בקול איתנים.
וכאן בדרך כלל הוא יעצור בדיבורו, יצמצם מעט בעיניו ויקרב
אליכם כלוחש סוד עתיק יומין-
אך תוכלו גם לבחור באפשרות השנייה ולוותר על הכניסה אל קודש
הקודשים ולסור להיכן שאני עצמי נוהג    
לסור מדי פעם. אומנם ברוזמרין עצמה לא תפגשו אך מבטיח אני לכם
כי אם תגיעו אל אותו מקום ותעשו כדבריי הרי שלעולם לא תשכחו
זאת.
ומהו המקום הזה עליו משתוקק אני לספר לכם? מהם סודותיו
החבויים, כמו מאות בשנים, אותם עומד אני לחשוף בפניכם?
וכאן יקרב הוא אליכם עד כי פיו הלוחש כמעט ויגע באוזניכם- זהו
העולם שמעבר למראה, זוהי המנהרה שמצדו השני של המפל הגועש,
המחילה שתוביל אתכם אל ארץ הפלאות. זהו חדר הסתרים החבוי ביותר
שאולי קיים בתוככם אתם, חדר שאם תפסעו לתוכו יגלה לכם דברים
שמעולם לא חשבתם כי נצרבו בכם.
וכיצד תגיעו לחדר סתרים זה? הרי אין פשוט מכך. בחרו במעבר הקטן
המצוי בין הבית המפורר, מקום המקדש עצמו, ובין הבניין המתקלף
שלידו. מעבר זה יוביל אתכם אל עוד בניין מתקלף, המצוי בצידו
השני של בית האהבה, צמוד אליו ובעצם יוצר עמו מקשה בשרנית של
טיח אפור ובטון. כנסו אל אותו מעבר וצעדו בו צעדים ספורים עד
אשר תגיעו אל הכניסה לבניין. אך היזהרו לכם מנחת ידו של הענק,
שומר הסף של המפתן! הר אדם זה, כנראה אחד מדייריו של הבניין,
אינו מעוניין באורחים לא קרואים בחדר המדרגות שלו. ומכיוון
שמתגורר הוא בקומה הראשונה עלול יהיה לשמוע אתכם בעת התקרבכם,
אם לא תניחו לדממה לשלוט בכם. אומנם אגזים אם אומר כי מי שנתקל
בו וחי כדי לספר על כך צריך להודות למזלו הטוב אך מי שיתקל בו
ויספוג את נחת זעמו ועוצמת צעקותיו, מדומני כי לא ימהר לשוב
לכאן בעתיד הקרוב, גם לא זה הרחוק.
עמדו בפני הכניסה הסתמית הזו והביטו בה. היא זו שתיקח אתכם,
כמו המראה, כמו המחילה, כמו חור שחור ממעמקי החלל, אל עולם
הסודות שמעבר.
אל תעלו במדרגות המטונפות, הן תובלנה אתכן אל דלתות רגילות,
אשר בני אדם מיואשים חיים מאחוריהן את חייהם נטולי התקווה.
במקום זאת  רדו למטה, במדרגות מטונפות אף יותר, אל מרתפו של
הבניין, אל חשכת המחשכים, אל אופל האופלים. וזכרו כי אם תרצו
להסתובב ולסוב על עקבותיכם תמיד תהיו רשאים לעשות זאת.   ורק
אם, אתם אלו האמיצים מספיק,  תרדו במדרגות עד לתחתיתן, תיכנסו
אל תוך המקלט האפלולי הזה ותברכו לשלום את שפע יצורי החושך
שלו, ואז תיגשו בזהירות, בעוד ידיכם מגששות במרחב השחור העוטף
אתכם, אל הקיר המערבי, ותצמידו אליו בשקט את אחת מאוזנכן,
תוכלו לטעום ממה שאני כבר טעמתי, לגעת במה שאני נגעתי, לגלות
את מה שאני כבר גיליתי, להבין את מה שהבנתי. תוכלו לטעום
תשוקה, תוכלו לגעת בחמלה, תוכלו לגלות שמחה ועצב, ייסורים
והנאה. ותוכלו אולי, אם אכן תתאמצו מספיק, להבין אהבה.
ברוכים הבאים, אתם המקשיבים לקולי האילם, אל חייה, האמיתיים
והמדומים כאחד,  של רוזמרין.
ברוכים הבאים אל בית האהבה שלה.



האזינו. בשקט ובדממה האזינו, כמעט ללא נשימה. שכחו מהכל, שכחו
מהפרטים הקטנים וגדולים כאחד שסביבכם, מהמחנק, מיצורי החושך
ומהאפלה העוטפת, שכחו מעצמכם אתם. שכחו והאזינו. תנו לה,
לרוזמרין, לכבוש אתכם. היא הרי כה מיטיבה לעשות זאת עם אלו
הבאים בשעריה. רבים הם, רבים וכה שונים. חלקם צעירים, המאמינים
כי העולם מונח בידיהם וחלקם מבוגרים, למודי תלאות ופיכחון.
חלקם ממרחקים באו, מן הארצות שמעבר לים וחלקם מן הצד השני של
הרחוב. חלקם עובדים את האדמה וחלקם מתפללים אל השמיים. חלקם
מרירים, חלקם נינוחים, לחלקם משפחה וילדים, חלקם בודדים, חלקם
אנשי שררה וכוח, חלקם עבדים. חלקם קולניים וחלקם שקטים.  ולכל
אלו, אנשי השררה והמתפללים, הצעירים והמבוגרים, השקטים או
המרירים, לכולם מהות משותפת אחת, כולם בסופו של דבר מגיעים
לכאן.   ולכל אלו כולם, מבלי להתחשב בגילם, מראם או מוצאם,
תנהג היא, רוזמרין, בחביבות ובחמימות, גם אל חסרי החביבות
והחמימות שבהם.  לכל אחד ואחד מהם תתייחס כאילו והיה האדם
היחיד בו פגשה מעודה.
היא תשקיע מזמנה וקסמה בכל אחד מהנוודים האבודים האלו, תשאל
לשלומו, תתעניין בפרטי חייו ואף תשוחח עמו על כל אשר יחפוץ.
וכאשר יספר לה דבר מה מצחיק היא אכן תצחק, מכל לבה, וצחוקה
הקולני יחדור מבעד לקיר, יטפס במדרגות המטונפות, יצא החוצה אל
הרחוב השומם ויהדהד עד לשמי עיר המלאכים הזו, עוטף את גגותיה
מכוסי הפיח ואת מגדלי הבטון.
לרוב תלווה היא את ביקורו של כל אחד מהם במוסיקה מתנגנת,
לעיתים עצובה, לעיתים קופצנית, לעיתים מזמינה או מסתורית.
מנגינות ושירים רבים היא מחזיקה תחת מיטתה, שיר לכל ביקור,
מנגינה לכל מצב רוח.
לעיתים תרקוד היא לצלילי הנגינה, בחושניות ובמבט חודר ומזמין,
חמוקיה הנפתלים מעוררים את תאוותו של הצופה בה אף יותר.  
ואת תשוקתו של המבקר תדע היא לצנן ביד אמן. מבטיה המהפנטים,
תנועותיה המפתות, נגיעותיה הרכות, מילותיה המתגרים, כל אלו
ישפיעו עליו כבהרמוניה מכשפת. הקשיבו והבחינו כיצד מטמיעה היא
בליבו של כל מבקר את התחושה כי אתו היא, רק אתו, כי אכן זהו
מעשה אהבה טהור, כי אכן תגעגע היא אליו בלכתו ותשמח לשובו
מחדש. הקשיבו והבינו עד מה רבה השפעתה על נוודי אהבה ובדידות
אלו.
ולאחר שנרגעה תשוקתו, תשוחח היא עמו, תקשיב לבעיותיו ותייעץ לו
בהתלבטויותיו. חוכמת חיים רבה לה, לרוזמרין, זאת תגלו אם
תקשיבו זמן רב מספיק. כמעט תמיד תבין היא את המבקר שמולה, כמעט
תמיד תדע היא כיצד לגעת בו. ויש והיא גם תטפל בו, במכאובי גופו
או מכאובי ליבו. באמצעות קמעותיה או אבני הקסם שלה. ולפעמים
פשוט בעזרת ידי המרפא שלה, מעבירה אותם בעדינות על פני גופו,
עיניה עצומות ונשימותיה עמוקות.
ואלו הם, מבקשי האהבה הפצועים הללו ישובו ויחזרו אליה פעם אחר
פעם, בזה אחר זה נותנים לקסמה לשוב ולהשתלט עליהם.  
אך לעיתים, רק לעיתים בודדות, תיכנע היא לקסמה המכשף, תיפול
היא עצמה באשליה המהפנטת שאותה כה מיטיבה היא ליצור, כנראה
מתוך אותן סיבות המביאות את הנוודים, מחפשי החום והמגע,  אליה.
לעיתים יהיה זה למראו של חייל צעיר ויפהפה, בעל מבט מיואש
ותכול עיניים, לעיתים למגעו של מאהב מבוגר ועתיר נסיון, שפעם
נשים רבות היו נופלות ברשתו. ולעיתים בנוכחותו של מי ששב וחוזר
אליה כבר שנים רבות.  
וכאן, ידידי האבודים, אם יתמזל מזלכם ותקשיבו בשעה מופלאה שכזו
דעו לכם כי אין זה מספיק רק להאזין. כאן עליכם יהיה גם להרגיש.
חושו בתשוקה המעלפת, געו בהנאה המערפלת. לא, לא בזו של החייל
או המאהב. הן תמיד תוכלו לחוש בתשוקה שכזו. הן חשתם בה כבר
ברגע שהחלטתם להגיע עד לכאן.
חושו בתשוקתה של רוזמרין עצמה. הרגישו את הנאתה שלה עת תתמסר
היא לחלוטין לאותו מעשה אהבה. תנו לקולות התאווה החטופים שלה,
לקריאות העונג הקצרות האלו, שלאט לאט יהפכו לחודרות יותר
ויותר, לעטוף את גופכם הרטוב מזיעה, למלא את אותו חלל אפל
שסביבכם, ולהבקיע דרכן החוצה, אל הרחוב, אל העיר ואל השמיים
כולם. מבטיח אני לכם כי אם אכן תצליחו לעשות זאת, כפי שאני
הצלחתי פעמים מעטות, תחושו בתחושה מכבידה ועילאית בעת ובעונה
אחת, תחושה שכמוה לא תחושו באף מעשה תשוקה, באף אקט אהבה, סוער
ככל שיהיה,  שתנסו בעצמכם.  


היו שם, עם רוזמרין, היו עם היפנוטי מבטיה, עם פיתויי ריקודיה,
עם רכות נגיעותיה, עם גירויי מילותיה. היו שם עם הדהודי צחוקה,
עם חוכמת עצותיה. היו שם עם אנחות תשוקתה, עם הנאת התמסרותה.
היו שם עמה גם אם היא עצמה מעולם לא תדע על נוכחותכם. בעת שרבי
הקיץ, בעת רוחות הסתיו, בעת סופות החורף. בשעות הערביים
הענוגות, בשעות הלילה הדוממות, בשעות השחר הקסומות, היו עמה.
תפתו ביחד עמה, תגעו ביחד עמה. צחקו ביחד עמה, תתענגו ביחד
עמה.     רפאו ביחד עמה.
ולעתים רחוקות, ושוב אם יתמזל מזלכם, יתאפשר לכם אולי להיות
עמה בעת בכייה. אף פעם לא תעשה זאת בעת נוכחות מבקר, תמיד בעת
היותה לבדה. רק אומץ לבכם וסבלנותכם יאפשרו לכם להיות עדים
לרגע זה.
ואל תשאלו את עצמכם לפשר אותו בכי. הן סיבות רבות יכולות להיות
לו - אולי בגלל ערב החג המתקרב, בין אם זה חג של תפוחים בדבש
ובין אם חג של עצים מקושטי נוריות צבעוניות.  ואולי בגלל
זיכרונות ילדות קפואים, אולי בגלל אהבת נעורים אבודה. אולי.
אל תשאלו את עצמכם. פשוט הקשיבו, פשוט היו עמה בעת רגעי בדידות
אלו. ואולי אפילו הרשו לעצמכם לבכות ביחד עמה, הרשו לדמעות
לצאת החוצה ולשטוף את כל כולכם, לשטוף את אפילת המקלט, את
זוהמת המדרגות, את אשפתות הרחוב, את אפרורית הבניינים. תנו להן
לטהר את עכירות אוויר הרחובות, את עגמימותם. תנו להן, לטיפות,
ליפול למעלה אל שמי העיר, לגעת במלאכיה העצובים. האמינו לי,
אתם האהובים המקשיבים לי, יהיה זה החסד היפה ביותר שתוכלו
לעשות עמה, עם רוזמרין שלנו. החסד המופלא ביותר.  



וכשיסיים בדבריו ויפנה ללכת, יעמוד לרגע במקומו ויחזור אליכם
וחיוך נחבא ניבט מעיניו הצעירות, מפניו הלאות.
והיה ותבואו לשם יום אחד, או לילה אחד, כך הוא ילחש לכם, וקולו
כמעט ולא ישמע, והדלת תהיה נעולה במנעול ברזל כבד, והחלונות
האפלוליים מוגפים, ונפש חיה ואדם לא תעמוד מול הדלת, וכך גם
ביום הבא וביום שלאחר מכן, אל תיעצבו לכם. להפך. עלצו. שמחו על
כך כי רוזמרין אזרה מספיק אומץ לעזוב והתפללו אל מלאכיה
העצובים של עיר הייאוש והבטון הזו, התפללו אליהם כי לא תיאלץ
היא לחזור. ואז חייכו לכם בתוככם והרימו ראשיכם אל שמי העיר
ואל מלאכיה ואולי, אם באמת ברי מזל הנכם, תראו אותם מחייכים
לכם בחזרה.