הוא באמת כבר היה מבוגר מידי בשביל זה. שוב מול הקטלוג הנורא
הזה של בשר וירטואלי.

אפשר היה למיין את זה לקטגוריות ברורות: בשר סמוי, האנשים
שאין להם תמונה. בשר חלקי, האנשים שבחרו להציג מקבץ איברים
סלקטיבי. בשר מסווג, האנשים חסרי העיניים שהתחבאו מאחורי
משקפי שמש במקרה הטוב ובמקרה הרע מאחורי עיבוד ממוחשב. בשר
גלוי, כאן היו תת קטגוריות: האנשים שטרחו לשים תמונת דוגמנות
שיועדה לשער המקומון של איזור מגוריהם, ואנשים שצילמו את עצמם
בצורה האקראית ביותר במצלמה דיגיטלית סוג ז'.
הוא שנא את זה. ואהב.

היה בזה משהו כל-כך נוח. לשבת מול המסך עם התמונה שלך שם.
מעריץ את עצמך, מזין את הנרקיסיזם המטופח מידי גם ככה בפניות
מכל מיני אנשים שחושבים שיש להם סיכוי להיכנס לפחות למיטתך אם
לא ללבך.

בפאב הם אף פעם לא עושים את זה. אף פעם! לא מתחילים איתו. לא
ניגשים. הוא מזמן פיתח את התאוריה שהם מפחדים ממנו. הוא יודע
שהם מפחדים. הוא הרי יודע שהוא נראה טוב. הוא יודע שהוא
אטרקטיבי. החברים שלו תמיד אומרים לו את זה. הם אומרים לו על
האנשים שאומרים להם עליו שהוא מדהים. הם אומרים לו על האנשים
שאין להם אומץ להתקרב אליו.
בעיה מוכרת. הוא מקרין הרבה יותר מידי ביטחון. הוא שלם עם
עצמו. הוא יודע מה הוא רוצה.
הם לא. הם נידפים ברוח הזאת של השקרים העצמייים שלהם. מפרסמים
תמונה של המעי הגס שלהם בפוזה מגרה ורושמים לידה שהם מחפשים
חבר קבוע שיאהב אותם לנצח. האחד והיחיד. אחד שיתאים להם.
הם בכלל לא שמים לב שמרוב שהם מחפשים מישהו שיאהב אותם הם לא
באמת מחפשים מישהו לאהוב. נרקיסיזם בהפוך על הפוך. "תאהבו
אותי". זה כן. "שאני אוהב"? זה כבר סיפור אחר.
בגלל זה הם כל-כך מתייחסים לדירוגים האלה.  "תדרגו אותי גבוה -
בבקשה"!, "אני שווה", "אני מקסים", "אני בעל חוש הומור", "אני
שנון", "אני אינטיליגנטי", "אני עמוק", "אני אמיתי", הכל טוב
ויפה אבל "אל תהיה מתחת מטר שבעים וחמש. תהיה חלק. תהיה שחום.
תהייה דוגמן".

הוא ראה אותם חשופים בכל שקריהם הקטנים והגדולים. כל ה"דני"
וה"אפי" שהפכו להיות "אלון" ו"אלי". כל בני הארבעים פלוס שהפכו
בנקישת מקלדת לבני שלושים ושתים. כל אותם שרירנים מתאמנים
שתמונתם צולמה לפני 10 קילו ובימים שקו השיער שלהם התחיל במקום
יותר קרוב לגבות.

הוא ראה את השקרים שלהם מערומיהם: הומואים שנשואים לנשים.
גברים שיש להם זוגיות קבועה אבל לא מספקת שהולכים לחפש ריגושים
במקומות אחרים. גברים שיש להם מערכות יחסים פתוחות ש"קשורות
בלב ולא בין הרגלים" כמו שאמרו לו... הוא ראה את הזוגות
המזמינים לשלישיה. את האנשים מזמינים את כל העולם להשפיל אותם
ולנצל אותם. הוא ראה את חסרי הערך העצמי ואת בעלי הערך העצמי
הגבוה מידי. הוא ראה את כולם ושאל את עצמו איך הם רואים אותו.
מה הם חושבים ולאן הם משייכים אותו כשהם יושבים מול המסך שלהם
ומחפשים את הקטע הבא.

הם הציעו לו הכל: לצלם אותו לדוגמנות, לצלם אותו בעירום.
הציעו לו כסף. הציעו לו להכיר אותם טוב יותר. הציעו לו לדבר
בטלפון. הציעו לו קפה ועוגה ומרק. הציעו לו אורגיות, הציעו לו
לבוא לראות. הציעו לו שיבואו לראות אותו... הציעו לקשור אותו,
שיקשור אותם, שיקרע אותם, שיטחנו אותו, שיעשו לו טוב, שיעשו לו
רע. שיתנו לו את הנשמה, שיקחו ממנו את הריקנות. הציעו לו
ידידות, הציעו לו לקחת סיכונים, להמר עליהם. הציעו לחלוק איתו
את הפוך החם. הציעו והציעו והציעו... הוא שנא קידום מכירות.
הם אומרים לו כל הזמן: אתה יפה. אתה חמוד. אתה מושך וסקסי. אתה
מתוק. אתה מיוחד. אתה כובש. אחד אפילו פנה אליו בתואר "אלוה
יפיפה". הם ליטפו לו את האגו ושיפשפו אותו עבורו עד פורקן. הם
מתאמצים להגיע אליו. מתאמצים לגרום לו לרצות אותם בחזרה.
מתאמצים לגרום לו לדבר איתם בטלפון, לפגוש אותם. לגעת בהם.
שיתן להם לגעת בו.

חלק הצליחו. חלק הצליחו פחות. הוא כבר יודע שרובם עושים את זה
מתוך סידרתיות. הם צריכים לסמן וי במקום שבו מופיעה תמונתו
בראשם. הוא לא ממש מעניין אותם. לא הוא. הם רוצים לשבת בפעם
הבאה עם החברים שלהם, וכשהכינוי שלו יעלה באויר להגיד בנון
שלנטיות, "אה הוא, כן - הייתי איתו. הוא ככה וככה". הוא יודע.
הוא עושה את זה גם. וחברים שלו עושים את זה גם. ואין לזה סוף.

הוא כבר היה מבוגר מידי בשביל זה. מבוגר ועייף מהשקרים של
אחרים שנראו לו תמיד כביזבוז של זמן ואנרגיה. האמין בישירות.
בספונטניות. בקליק.
סגר את המחשב והלך לישון לבד שוב.