"את לא מבינה למה את גורמת? חתיכת חלאה!!!" סיננתי. אוף אני כל
כך שונא אותה, היא יכולה לגרום לי לאבד ת'עשתונות.
"אני? למה אני גורמת?" מיכל הרימה את גבותייה העגולות וכיווצה
את מצחה. יודעים מה הכי מרגיז אותי? הטון שלה. טון כזה של 'אני
כלבה עזובה... תעזרו לי', טון נאיבי, אדיש, מתחנחן.
"עזבי... פשוט תעופי מפה." היא הסתלקה. אני פשוט לא סובל כשאני
מתווכח עם מישהו ובעצם אני מתווכח עם עצמי. למה? כי הצד השני
שקט מדיי. לא עונה. לא צועק. גם ככה אני כל הזמן נלחם עם עצמי,
אז גם עכשיו? כשסוף סוף עומדת מולי מישהי שנראית טוב לכל
הדעות, אני מנסה לריב איתה, להתווכח, לבכות, להשתחרר קצת
מהלחץ... והיא? היא נשארת אדישה. מזכירה לי ת'פסיכולוגית
המחורבנת שלי, וואלה! אם כבר מדברים על הפסיכולוגית שלי, הרבה
זמן לא ביקרתי אצלה. נראה לי גם היא נהייתה פסיכית מרוב
השטויות שאני מוכר לה שם. נו אתם יודעים, כמויות של זבל שאני
מספר לה. על בעיות האגורופוביה שלי, כאילו מעולם היא לא שמעה
על אגורופוביה. נו מחלה מחורבנת שילדים קטנים עושים ת'צמם
כאילו מפחדים מכל מיני דברים... ת'אמת? אין לי בכלל
אגורופוביה. אני סתם מנסה למצוא סיבה טובה להבריז פעם בשבוע
בימי שלישי משעת תנ"ך, שגם ככה נראה לי שיעור מיותר למדיי. בין
כה וכה אני לא מאמין באלוהים.
אה... נסחפתי קצת... ובחזרה למיכל, הא... מה רציתי לומר עלייה
בכלל? טוב נו, בטח זה כבר לא היה חשוב אם שכחתי. ככה אמא תמיד
לימדה אותי, שדברים ששוכחים הם בכלל לא חשובים.
אוף! שוב מצלצלים בדלת, המתרימים האלה לכל האגודות הטיפשיות.
מה אכפת לי מחולי סרטן פור גאד סיק? וכאילו מזיזים לי כל
החירשים שצריכים כסף למכשירי שמיעה... רק עבורי אף אחד לא
מתרים. "יום התרמה למען חולי אגורופוביה", ואני בכלל לא חולה
אגורופוביה.
"בסדר בסדר! אני בא!!!" צרחתי למי שמתעקש שיפתחו לו את הדלת.
עמדתי כמה שניות על יד הדלת, פחדתי לראות שוב את הילדים הקטנים
והמעצבנים שאומרים שאפשר לתרום רק מעל 20 ש"ח, וכל החרטא הזאת
לא בשביל "להשיג כמה שיותר כספים למען הנזקקים" אלא "להשיג כמה
שיותר כספים למען להיות המתרימים הטובים בכיתה ולקבל את הפרס:
כדור, פנס, מחזיק מפתחות..." מה שזה לא יהיה... זה עדיין לא
שווה אחר צהריים שלמים של התרמה מייגעת מבית לבית. אוי, כמה
שהייתי שונא את זה.
שוב צילצול "שנייה!" צרחתי. כבר הרגשתי שאני מתפוצץ... זהו,
סיימתי את מלאכת פתיחת הדלת, אפשר לחזור לשקוע במחשבות... או
שלא.
"היי מתוקי שלי!" היא קפצה לעברי. שיער אדמדם, עיינים חומות
ונמשים קטנים על האף, אבל כל אלה לא השפיעו על ההורמונים שלי.
רק הריח שלה. ריח משכר. הייתי מסוגל להסניף אותו שעות. חייכתי
אלייה. "תגיד לי, לא יכולת לייבש אותי פחות מול הדלת?" היא
שאלה בחיוך, ואני רק התמסטלתי מהריח שלה. משכתי בכתפי "חשבתי
שזה מישהו אחר..." עניתי. היאה הביטה לעברי מאוכזבת, "ציפית
למישהו אחר הא?" היא שאלה וליטפה את שערי. "לא לא לא!!
מ'פתאום! את הדבר הכי טוב שקרה לי בשעות האחרונות." חיבקתי את
מותנייה, מצמיד אותה לחיקי. אוי הריח הזה. לא הגוף החטוב שלה
זה מה שגרם לזין שלי לעמוד, גם לא השיער המתולתל שלה. הריח
שלה! אין לה את הריח של מיכל, גם לא את הריח של ליאת. יש לה
ריח שהוא רק שלה. אוף
עכשיו נזכרתי במיכל, גם כן נודניקית! התמלאתי עצבים. עדי שמה
לב שמשהו אצלי לא בסדר, היא שיחקה לי בשיער ואני בינתיים אכלתי
תפוצ'יפס. "אתה יודע מי שאלה אותי עלייך?" היא שאלה תוך כדי
שהיא מענגת את הקרקרפת שלי עם קצות אצבעותייה העדינות. הנדתי
בראשי לשלילה. היא חייכה, נו ברור שאני לא יודע! איזו טיפשה!
"מיכל..." היא אמרה בחיוך. אוף! לא מיכל. לא אוהב את מיכל! היא
אדישה, ובגללה התחיל כל הסיפור הזה.
סתם סיפור, בלי סוף, בינתיים זיינתי את עדי. בשעה שאני מזיין
את עדי והיא גונחת, חשבתי איך לעזאזל מיכל גרמה לי לכתוב את
ערימת השטויות הזו... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.