הכנסתי את הראש בזהירות לכוך החשוך והמסריח הזה.
"מירי!! את בטוחה שזה פה?"
"בטוחה, בטוחה. תחפש טוב"
התחלתי להזיז ארגזים הצידה. כמה דברים שאף אחד לא משתמש בהם...
הנה הסרביס שקיבלנו לחתונה, שאף פעם לא טרחנו לבדוק מה צבע
הצלחות, והנה הרולר בליידס שלך... אני זוכר את טירוף הרולר
בליידס שלך. לקח לך בדיוק שבוע להבין שהתחת שלך לא חסין מכות.
והנה תנור החימום הקטן שהשתמשנו בו פעם, לפני ששמענו על ההמצאה
המבורכת שנקראת מיזוג מרכזי. חיים שלמים קבורים פה. כל העבר
שלנו. אללה איסטור...

יו אמא'לה... הסולם הזה מתנדנד. את יודעת שיש לי פחד גבהים,
ובכל זאת הכרחת אותי לעלות לפה בשביל הדבר המטופש הזה. לא יודע
בשביל מה יש לנו אותו בכלל. טוב, נרגע הסולם. גם כן ענתיקה.
"מירי!! אני לא מוצא את זה!!"
"חיים, זה שם. אני בטוחה. תחפש טוב"
עוד ארגזים הזזתי הצידה, עוד שברי חיים , עוד כמה ג'וקים
שמסתכלים על החוצפן שהעז לחדור למרחב המחייה שלהם ועוד להזיז
את כל הרהיטים. הנה זה! יופי.
תפסתי את זה ביד אחת והוצאתי את הראש, והתחלתי לרדת לאט בסולם.
כוסומו הסולם הזה... מה הוא מתנדנד ככה?

אני עוד זוכר איך נפלתי. הכל נראה לי בסלואו מושן... העולם
עלה, או שאני ירדתי, והופה! הפתעה!
פינה של שולחן קפה קיבלה את פניי, תרתי משמע. כבר באמבולנס,
כשאני לא מבדיל בין הבכי היבבני שלך לבין הסירנה, ידעתי שזהו
זה. מזה אני לא הולך לצאת. המסך יורד על ההצגה שלי. וזהו.

מדי פעם אני מציץ עלייך, מכאן מלמעלה. את באה לקבר שלי הרבה עם
אמא שלך, מביאה פרחים והכל...
אחלה אישה את. רק מה, מטומטמת. מליון ארונות יש לנו בבית.
מליון. מכל המקומות האפשריים, בחרת לשים את זה במקום הכי מעפן.
בבוידעם.