[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר אור
/
עד דלא ידע

תמיד תהיתי מה פרוש הביטוי "עד דלא ידע". תהיתי וצחקתי. מאז
הבנתי את הביטוי, למדתי את משמעותו על בשרי, בדרך היחידה שאדם
לומד בה. והיום אינני יודע עוד דבר. לא יודע ולא מבין עוד דבר.
מה מועטה היכולת שלנו להכיר אחרים. כמה אנו מפריזים ביכולת
שלנו להבין את עצמנו.

הסיפור שלי הוא בעצם סיפורו של עמית. וראוי שאספרנו ללא משוא
פנים. עמית היה החבר הכי טוב שלי במשך כמעט שנה. ומי העלה
בדעתו שאשה תפריד בינינו?

פגשתי את עמית בפעם הראשונה ליד אחד מלוחות המודעות במרכז
העיר. עברתי על כל המודעות, תולש לעצמי מספר טלפון מכל מודעה
שנראתה לי אטרקטיבית מספיק. הבחנתי במעומעם בגבר שנעמד מאחורי,
ונתקלתי בו כשהסתובבתי ללכת.

"אתה מחפש דירה?" נהם אלי. בחנתי אותו במהירות, בחור נמוך,
עיניו בהירות, וחיוך דק מסתתר מתחת לשפמו.

"כן" עניתי בהיסוס.

"אני מחפש שותף. רוצה לשתות קפה ולשמוע על הדירה?" קיפל את
העיתון שהיה בידיו, הכניס אותו לכיסו האחורי ופנה לדרכו, ואני
אחריו.

ישבנו ודיברנו, למדתי קצת להכיר אותו. ההצעה שלו מבחינת המחיר
שדרש, תאור הדירה בה גר, הסביבה והשכנים, נשמעו כמעט טובים
מכדי להיות אמיתיים. לא יכולתי לסרב להצעה. בררתי מראש האם
העובדה שאני מעשן תפריע לו, אך לא טרחתי לציין שמדובר במקטרת,
ישנם דברים שמוטב לא לשאול אלא להשאיר לנסיבות לברר את עצמן.

הלכנו ברגל עד לדירה, ובדרך המשכנו לדבר. היה יום אביבי ונעים,
והשמש שברה בינינו קרח, וגרשה עננים של אי וודאות. עמית היה זר
בעיר, כמוני הגיע אליה לאחר שעזב את הבית. "הפסדתי כל מה שהיה
לי בהסכם הגירושין." אמר, וליטף בלי משים את צווארו, כאילו
הרגיש את חבל התליה מתהדק עליו. לא שאלתי מה היה הגורם לפרידה,
הנחתי שכמו אצלי חלה ביניהם התרחקות עם השנים, ולאחר שהילדים
גדלו, שוב לא חשו צורך להעמיד פני מאושרים.

כשהגענו לבית עצרתי נדהם. בית עץ בעל שתי קומות, דשא מאחור ועץ
תפוזים מצל על הכניסה. כל מה שתמיד חלמתי עליו. חייכתי אל
עמית, ויכולתי לראות את ההבנה בעיניו. "תמיד רציתי להעניק
למשפחה שלי בית כזה." אמר בקול שקט. כמובן שהבית לא היה שלנו
אלא בשכירות, אך העובדה שבעלי הבית בחו"ל אפשרה לנו לשכוח את
קיומם. לשחק בכאילו.

עוד באותו היום חתמנו על חוזה, והעברתי לשם את חפצי המעטים.
כששכבתי לישון במיטתי החדשה באותו הלילה, הרגשתי לראשונה מזה
שנים שאני בבית שלי. לא במעון בו כל החפצים נקנו בכספי ובניגוד
לטעמי. לא במשכן בו המריבות מרובות על ההשלמות. לא בקורת גג
אליה אני מגיע מחוסר ברירה ומייחל לרגע בו אוכל לצאת שוב
לעבודה.

בית. שלי. אמיתי.

החיים עם עמית הפכו במהירות יחסית לשגרה. אך בניגוד לחיי
הזוגיים כאן לא היו מתחים. שני רווקים עליזים קרענו את העיר.

לימדתי אותו את סוד עישון המקטרת, וצחקתי על נסיונותיו הכושלים
הראשונים שהיו מלווים בשיעולים קשים. עמית לימד אותי את סודות
משחק הברידג', והתברר שבורכתי בכשרון טבעי לנושא. הזכרון
המעולה שלי, הפנים הקפואות שסיגלתי לעצמי, התקשורת שלמדתי
להכריז בה עם עמית, כל אלו תרמו רבות. היכולת שלי לחשב
הסתברויות לצירופי קלפים מסויימים ולקבל סיכונים מחושבים,
נראתה לצופים כאינטואיציה מדהימה. הטכנולוגיה תמיד נראית לפרא
כקסם.

היינו זוג מוצלח ביותר. הלכנו מחיל אל חיל. אפילו גידלתי שפם
כמו של עמית. "אתה מבין, השפם מבלבל את היריבים, גורם להם לחוש
רגשי נחיתות, שהם פחות גברים." הסביר לי.

"תמיד היה לך שפם?" שאלתי אותו. עמית חייך.

"כל שנה בפורים אני מגלח. אני נראה כל כך צעיר אז, ממש לא
תאמין." יכולתי כמעט להשבע שהסמיק מתחת למעטה השער. חייכתי גם
אני. למדתי להכיר אותו כל כך טוב, כמעט ויכולתי לקרוא את
המחשבות שלו, כמעט ויכולתי לנבא את המחשבות שלו לפני שחשב
אותן. זה מה שהפך אותנו לשותפים כל כך טובים בברידג'.

והיום כשאני חושב על אותו הערב בדיעבד, זה גם מה שהפך את כל
העניין לנורא כל כך. משום שתמיד ידעתי מראש על מה יחשוב.
הייתכן שלא ידעתי באותו הערב? או שידעתי. וזה נורא עוד יותר.

הערב ההוא. כן.

החלטנו שבמסגרת רווקותנו הנצחית נלך למסיבת פורים, ארוע שלא
השתתפתי בו מאז שהילדים היו קטנים. עמית הודיע שיגיע ישר
מהעבודה. "מחופש. ויש לי הרבה עניינים לסדר." אמר לי חגיגית.
אני החלטתי שבאופן אישי מספיקה לי תחפושת נומינלית, כובע של
ליצן.

הגעתי לפאב בו נערכה המסיבה, והתעריתי בין גופות האנשים
הרוקדים, מתחכך בהם בלכתי. נעמדתי מול הבר, והורקתי לתוכי מספר
משקאות קרירים, שחיממו את בטני. במשך כל הזמן ששתיתי חיפשתי את
עמית במבטי, אולם לא יכולתי למצוא אותו. איש קטן כמוהו יכול
להתחבא בקלות בהמון.

ואילו אני בולט בשטח. הגובה, השפם, העינים העמוקות. מעולם לא
התקשיתי במציאת בת זוג למין חטוף. שלש נשים כבר הספיקו להפנים
את היותי בודד בשטח ואת המחסור בטבעת הנישואין, וסבבו אותי
כציפורי טרף. פלירטטתי אתן, אך עיקר תשומת לבי הוקדשה לרחבת
הריקודים. יש משהו במוזיקה של הצעירים, הטכנו הזה. אני לא
מסוגל לשאת אותה כשאני שפוי. אך המשקה, הבהובי האורות, פעימות
הבסים אותן יכולתי לחוש מהדהדות בחזי. כמכושף נמשכתי אל רחבת
הריקודים, כשבוי קסם חוללתי מרוכז בעצמי, פוגע מדי פעם ברוקדים
הקרובים אלי, עד שנוצר סביבי מעין מעגל בטחון אליו לא נכנס איש
מפחד הפגיעה.

לא נכנס איש, אך נכנסה אשה.

לבושה היתה בשמלה אדומה הדוקה, שעטפה אותה עד צוואר וכפות
ידים, ונעלי עקב שחורות, שערה קצוץ אדמדם. יכולתי לראות שגם
היא אינה מאמינה בתחפושות: רק מסכה מינימליסטית כיסתה את
עיניה, עלה תאנה של פורים.

האשה נעמדה מולי, צמוד אלי מאד, והתאימה את תנועותיה אלי.

כלומר... זה לא מדויק.

היא התאימה את תנועותיה אלי, אך בעוד שאת שלי ניתן לכנות ללא
היסוס מגושמות, הריקוד שלה היה חושני להפליא. הניעה את ידיה
במרחק קטן מעל לגופה, כמעט מלטפת אותו. הזיזה את ישבנה אגנה
וחזה באותה תנועה נשית גלית אולטימטיבית, שתמיד מותירה אותי
חסר נשימה וזקוף.

האלכוהול. האורות. המוסיקה. האוירה החופשית של פורים. אני
מאמין שזה לא היה קורה אלמלא כל אלו. אני רוצה בכל מאודי
להאמין בזה.

אחרי עשרים דקות של ריקוד הזמנתי אותה לשתות משהו בבר. היא
הניחה ידה על צווארי, כופפה אותו עד שפיה נגע באוזני, והזמינה
דאיקירי, מודיעה לי שהיא תמצא לנו מקום ישיבה. בדרך אל הברמן,
בהמתנה למשקה, פוסע אל הפינה האפלה שמצאה לנו, כל אותו הזמן
המשכתי לחוש אותו מגע חם על צווארי, אותן שפתים לחות על אוזני,
אותו בדל של הצעה. ועד שהגעתי אל השולחן הספקתי לחשוב על
ההצעה, ולהחליט שאקבל אותה אם אך תציע לי שוב.

לרגע עברה בי מחשבה על עמית, ומה יגיד אם אביא אשה הביתה, אל
הבית שלנו. רק לרגע קט, שלאחריו החלטתי שבבית הפרטי שלי אני
אחליט.

ישבנו ושתינו, מנסים להביט בעינים, מבעד למסכה, למרות האפלה.
לדבר אי אפשר היה, המוסיקה היתה חזקה מדי. תהיתי איך אוכל לחזר
אחריה, או שמא להתחיל תהיה המלה המתאימה יותר?

התברר לי שאני מיושן. מקובע במושגי המאה העשרים. שנשים בימינו
אינן מתקשות להתחיל עם גברים.

היא שלפה צרור של מפתחות, נופפה אותו מול עיני, ובתנועה מכוונת
ביותר הפילה אותו על הרצפה והתכופפה להרים אותו, נותנת לי מבט
ארוך ויסודי בשדיה, ובשביב דמיון של פטמות אדומות לוהטות.

להטתי אף אני. לא יכולתי לחשוב עוד.

אחזתי את פרק ידה, וכמעט גררתי אותה משם.

הדרך לבית לא הספיקה: לא כדי לקרר אותי, ולא כדי להפיג את
שכרוני. התקשיתי למצוא את המפתח הנכון, והיא זו שלבסוף פתחה את
הדלת.

בלא שאדליק את האור ניגשנו אל חדרי, מסובבים זה את זה, שמלתה
האדומה מתנופפת ועוטפת אותי, ונשיקותינו הופכות להיות ארוכות
ומחסירות נשימה יותר ויותר.

כשפתחתי את דלת חדר השינה ניתקה ממני, ונשכבה על המיטה, בטנה
מטה ושמלתה פרושה סביבה כשקיעה. הרימה את ישבנה באויר, והחלה
לסובב אותו למולי, מרימה את השמלה סנטימטר אחר סנטימטר, חושפת
תחתונים לבנים, מגרים בבתוליותם.

לא יכולתי להתאפק. לא רציתי להתאפק.

התנפלתי עליה. כן, אני משתמש במלה התנפלתי, למרות אי אלו
קונוטציות שליליות. לא הייתי מאד עדין. לזכותי יעמדו אך ורק
תירוצי האלכוהול, והלהט שיצקה בי גברת זו.

ידעתי אותה שם, על בוריה, עד עומקה. ואז נרדמנו. אני בבגדי,
והיא עם שמלתה המורמת ותחתוניה המופשלים. צמודים ככפיות ישנו
בשלווה כל אותו הלילה.

בבוקר התעוררתי עם כאב ראש איום. ניגשתי לחדר האמבטיה לרחוץ
פנים ולקחת אקמול, וראיתי שהדלת לחדרו של עמית פתוחה, והמיטה
מסודרת כאילו לא ישנו בה. בעודי מצחצח שינים התחלתי לדאוג. לאן
נעלם? למה לא הודיע לי כלום?

שקלתי להתקשר למשטרה, והחלטתי שאעשה זאת בעוד חצי שעה, אחרי
שישפיע האקמול, וכאב הראש שלי יעבור מעט. נכנסתי בחזרה למיטה,
מקיף אותה שוב בחיבוקי.

חייכתי לעצמי, זוכר מהי התרופה הטובה ביותר כנגד כאבי ראש,
והתחלתי ללטף אותה מתחת לשמלה. תחושת עורה מתחת לאצבעותי היתה
מוזרה. כמעט ויכולתי להגיד מה היה מוזר, אבל היד שלי היתה
מוכרחה להמשיך להתחכך בה, בגבה, בבטנה, בירכיה.

דוקא העינים הן שגילו ראשונות. כנשוך נחש קפצתי כשראיתי שדים
מוטלות על הכורסה שליד המיטה. אדומי פטמות לוהטות וקורצים
ניצבו שם, לוחשים לי בגומי סוד שהייתי צריך לדעת זה מכבר.

מהוסס נכנסתי שוב למיטה, ושלחתי יד אל החזה. החזה החלק, השטוח.
והפעם הזכירו לי האצבעות את שרצו להגיד כבר קודם, תחושת העור
המגולח המוכרת, השערות הקטנות המבצבצות מתחת לפני השטח, קצה
קצהו של קרחון.

רציתי להתמודד עם כל המכות גם יחד, והפכתי את הדמות שאיתי,
מסיר ממנה את המסכה.

נבוך ונדהם העברתי אצבע על השפה העליונה שלו. איזו
טרנספורמציה. מה שמחסור בכמה שערות יכול לעשות לאדם.

עמית פקח את עיניו וחייך חיוך ישנוני. "היי יונתן. ישנת טוב?"
אמר לי, והושיט לי ידים לחיבוק.

יצאתי משם. מהחדר, מהבית, מהעיר.

ברחתי.

ברחתי מעמית, ברחתי מעצמי. לא יכולתי להביט לו עוד בעינים.

שיחקנו ברידג' עוד פעם אחת יחד לאחר מכן, אולם עדיין לא יכולתי
להביט לו בעיניים. נאלצנו לפרק את השותפות הזו. דמות אשה ניצבה
ברקע ומנעה ממני לתקשר איתו, לקרוא את מחשבותיו.

ואני תוהה. עד היום אני תוהה. האם צפיתי את מעשיו מראש? ומה זה
אומר לגבי?

עמית היה החבר הכי טוב שלי במשך כמעט שנה. ומי העלה בדעתו
שדמות אשה תפריד בינינו?

תמיד תהיתי מה פרוש הביטוי "עד דלא ידע". מאז הבנתי את הביטוי,
למדתי את משמעותו הכואבת על בשרי, בדרך היחידה שאדם לומד בה.
והיום אינני יודע עוד דבר. לא יודע ולא מבין עוד דבר.

(מרץ 2001)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החלום שלי
זה להתעורר
מהמציאות







צפיחית בדבש
לרציניים בלבד


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/01 6:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה