איש מפחיד נכנס לכתה. שמעתי אותו אומר למורה משהו באוקראינית.
ואז המורה עשתה תנועה כזו, כאילו היא מפנה לו את המקום ומזמינה
אותו לדבר בפנינו. האיש השתעל שיעול קצר, כמו שאבא עושה
לפעמים, ופנה אלינו, להפתעתי ברוך. "תלמידים יקרים, שמי
וצ'יסלב ואני מגיע אליכם מקייב, מהארגון ההתנדבותי לקידום
כשרונות". נזכרתי בשכנה שלנו, זו שרוקדת בלט מגיל 5. פעם היא
עברה לידינו ברחוב, ואמרה לי שלום. ואז דימיטרי אמר לכולם,
תראו, הוא מסמיק. וכולם הסתכלו עלי וצחקו. כמעט התחלתי לרוץ
למקום אחר אבל בסוף פשוט אמרתי לדימיטרי: "אני יודע שאתה אוהב
אותה". האמת היא שמהחלון של החדר שלי אפשר לראות את החדר של
הבית שלה, והסתכלתי כמה פעמים עליה, כשהיא רקדה שם. נזהרתי
שהיא לא תראה אותי, אבל פעם אחת היא הסתכלה עלי ואז מהר נשכבתי
על רצפת העץ, ולא קמתי הרבה זמן. ואחר כך קמתי והצצתי דרך חלון
אחר, והיא כבר לא היתה שם. אחר כך היא התקבלה לבית ספר מיוחד
לרקדניות בקייב, ולא ראיתי אותה הרבה זמן. אבל לפעמים אני חושב
אליה, ורוצה לנסוע לקייב, לראות אותה רוקדת. וגם לתת לה יד.
"המפלגה מעוניינת לאתר נערים ונערות בעלי כשרון מיוחד. נערים
ונערות אלו יצטרפו לתוכנית מיוחדת. משפחותיהם יזכו לפרוטקציה,
והטובים ביותר ייצגו את ז'יטומיר, את אוקראינה ואפילו ייצגו את
מולדתנו בכבוד, בהופעות ובתחרויות בארצות אחרות".
שקט. הס. מה הוא רוצה? אולגה הקטנה והשובבה קמה ואמרה: "אדון,
אני יודעת לשיר". האיש הניד בראשו. דימיטרי קם. מה הגולם הזה
יודע לעשות? ואז לחרדתי הוא הצביע עלי ואמר: "יש לנו גאון
בכתה". כמה חברים המהמו: "כן", "נכון".

מחנה אימונים. אני קורא לו בלב מחנה שבויים. קמים מוקדם,
אוכלים אוכל מיוחד ומגעיל וכל הזמן אימונים, משמעת, שוקלים
אותנו, תחרויות, עוד אימונים ובסוף הולכים לישון. בלי כיף, בלי
כלום. אבל הייתי הכי טוב. נראה לי שהמאמן אהב אותי, למרות שהוא
היה רע.

מחיאות כפיים. מחיאות כפיים. זה הדבר היחיד שאני זוכר מהתחרות.
שבוע לפני התחרות התחלתי להיות בפחד כל הזמן. שאני אופיע? בפני
קהל? בפני נכבדים, נציגי מפלגה והרבה אנשים גדולים? לא הרגשתי
טוב, לא היה לי תאבון, אבל הייתי חייב לאכול לפי התפריט האיום
שהמאמן נתן לי. ואחר כך ראיתי בקהל את וצ'יסלב. שנה עברה מאז
שראיתי אותו בפעם הראשונה, ועכשיו הוא נראה זורח כמו הירח.
ניצחתי. קיבלתי תעודה ומתנה מיוחדת. טרנזיסטור. רצתי אל החדר
שמאחורי הבמה, ורק רציתי להגיע הביתה כמה שיותר מהר, מבלי
לפגוש אף אחד בדרך.

"המנהל קורא לך". לי??? מה עשיתי? רק זה חסר לי. בדרך אל חדר
המנהל ניסיתי להזכר מה עשיתי וניסיתי להמציא תירוצים. המנהל
קיבל אותי בחיוך ולחץ את ידי! מעולם לא ראיתי אותו לוחץ יד של
אף איש. "כבוד גדול הבאת לבית הספר. זו הפעם הראשונה שתלמיד
בית ספרינו הוא אלוף ז'יטומיר". הייתי ממש נבוך. רק שתקתי
וחייכתי. גם המנהל חייך ושתק. "אני מאחל לך שנמשיך להתגאות בך,
גם בתחרות הכלל אוקראינית".

מוסקבה. שישה בספטמבר. שלג ראשון. אנחנו בדרך לשדה התעופה. לא
שלחנו קונטיינר לישראל. במקום זה לקחנו המון המון מזוודות.
דלפק. אנחנו שמים לידו את כל המזודות. אבא נראה לי עצבני. האיש
אומר לו: "יש לכם יותר מדי מזוודות. אתם לא יכולים להעביר את
כולם". מה עושים. אבא נראה לי לא יודע מה לעשות. אבא תמיד ידע
מה לעשות. אבא הוציא מהכיס את כל הרובלים שנשארו לנו. "זה כל
מה שיש לי בחיים. כמה אתה רוצה?".

מטוס טופולב. רועד נורא נורא. אוכל גרוע, אפילו יותר מהאוכל
במחנה האימונים.
בודפשט. איזה כיף, נסתובב בעוד ארץ. רק שלא נאבד את הדרך.
"אנחנו ראשין טוריסט".
בואינג. אבא אמר לי שעכשיו לא טסים באוירון אלא בבואינג. מה
ההבדל? הבואינג לא רועד. לא מרגישים שטסים. והאוכל? גן עדן.
מה יש בישראל? שמעתי שחם שם. שמעתי שלובשים שם מגבות על הראש
או כובעים גדולים או כובעים קטנים. שמעתי שכולם שם יהודים, אבל
שגרים שם הרבה זמן. יהודים ישראלים. ניסע לבני דודים של אמא
שלי בעיר ליד תל אביב. אחר כך יהיה לנו בית שלנו. הנה המלצרית.
נראה לי שהיא ישראלית. מה זה היא נותנת לנו? מגבת קטנה? למה
היא חמה כל כך? למה היא רטובה? אני רואה שאף אחד לא יודע מה
עושים עם זה.

דמעות. אסור שאף אחד יראה אותי בוכה. אני ליד החלון, אמשיך
להסתכל החוצה. למה כל האנשים ברחוב לובשים בגדים שחורים וכובע
גדול? אולי יש היום חג מיוחד? ואולי גם אני אצטרך להתלבש ככה?
גם הבנים של הבני דודים לבשו בגדים שחורים וכובע בצורת סיר.
ולמה אסור לנסוע במכונית ולהדליק את האור? אני מתגעגע לכולם.
גם לוצ'יסלב. הוא הבטיח שנקבל דירה גדולה ואסע לאמריקה. אני
חושב שגם הוא בכה כשנפרדנו אבל הוא מהר הסתכל לצד השני אז לא
יכולתי לראות. הוא אמר לי שגם בישראל אני אהיה מפורסם.

מחיאות הכפיים לא פסקו. אמא ישבה בשורה הראשונה. אמא, היא כל
כך התאמצה. הלכה לקנות את המצרכים המיוחדים. הכינה לי את האוכל
שהייתי צריך לאכול. גם היו כמה בחורות חמודות בקהל. יכולתי
לראות את אלה שישבו בשורות הראשונות. היו ישראליות, היו רוסיות
והיו כאלה מוזרות, עם עור כהה, ושיער בלונדיני אבל ליד הראש
הוא היה שחור.
מחיאות הכפיים התעצמו עוד ועוד. ואז החלטתי לתת את ההדרן הטוב
ביותר שאני יודע לתת. התכופפתי, קירבתי את המיקרופון לטוסיק,
והרבצתי נווווווד. הרבצתי נוד אדייייייר. סילון אויר. הוריקן.
מנהרת רוח.
כובעים עפו, טיח נפל מהתקרה, נשים התעלפו וגברים החוירו. ילדים
בכו. כלבים מתו.
הקהל היה המום מעצמת ההופעה. "לילה טוב!" קראתי במיקרופון.
והקהל מחא לי כפיים (ככל הניתן במצבו), אם כי היתה לי הרגשה
שהפעם רגשותיהם היו מעורבים. זה כבר לא בטיחותי.
יצאתי שמח וטוב לב, עם 100 אטמוספירות של לחץ פחות במערכת
העיכול והלכתי למסעדה מצוינת. מסעדה שמתמחה בחמין עם המון
בבלך, תפוחי אדמה, ביצים, חומוסים ושאר מפליצין. אכלתי ככל
שיכולתי. בכל זאת, גם מחר יש לי הופעה. אני אלוף. אני המפוח
מז'יטומיר!
כוסית וודקה. אין דבר מתאים יותר מזה עכשיו. זזדרוביה!
וצ'יסלב. אני אוהב אותך. מתגעגע.