הבראוני הזה טעים. עשיר. גדול. יקר. משמין. כהה.
בכל הפרמטרים האלו הבראוני הזה עולה על אלו שאמא שלי היתה
מכינה. וזה לא שאני מעדיף אותו על פניהם. או אולי. הבראוני הזה
מתאים לכאן. הוא עושה את העבודה.
אני אוהב את בתי הקפה האלה. למרות שנחמד עוד יותר כאשר יש
שירות. אפשר להתרווח כמו מלך בכסא הרך, והמלצריות ניגשות
בתגובה לכל רמז.
בדרך הנה היה רגע ששאלתי את עצמי אם יהיה פתוח. במשך השבוע זהו
איזור שוקק, יוקרתי. בסופי השבוע זהו איזור לבילויים, ולא
מהסוג שלי.
יום שישי, עוד מעט ארבע אחר הצהריים. והמקום ממש מלא. השבוע
הזה היה מורט עצבים. בחלק מהימים הגעתי מאד מתוח אל המשרד. וגם
יצאת ממנו מתוח. משא ומתן מורט עצבים. מלחמות. ניגודי
אינטרסים. אז למה בחרתי להגיע דוקא הנה? אולי זה כמו פושע אשר
חוזר אל מקום הפשע? איזה קטע. זה דוקא מזכיר לי משהו מזעזע עוד
יותר. אם כי לא ממש מזכיר. אבל בכל זאת, העלה זכרון. כשהיינו
קטנים וטיילנו ברמת הגולן, אבא הראה לנו איפה הוא נלחם. איפה
הוא נפצע. איפה הוא שכב מרוטש. חלקים מגופו נראו כמו עיסה של
דם ובשר. וכשהיינו שם היה כל כך שקט. כל כך כיף. שמש סתוית
נעימה, מרחבים, ריח רענן. אני יודע שאבא רצה לקחת אותנו לשם.
אולי זה סוג של חויה מתקנת? אני יודע שעד היום המלחמה הזו היא
חלק ממנו. צעקות תוך כדי שינה. לפעמים התנהגות מוזרה. והוא
חוזר למקום. איתנו. עם החברים שהצילו אותו, ועם סתם חברים.
מלחמה ושלום.
האם מותר לי להשתמש במילה מלחמה? המלחמות שלי מתנהלות מתוך
משרדים מפוארים, מרווחים, חדישים, והן כוללות לוחמה אלקטרונית
בעיקר מהסוג של דואר אלקטרוני, אינטרנט וטכנולוגיות אחרות.
יש כאן מלצרית חמודה. יש לה כמה תפקידים. ככה זה בבתי הקפה עם
השירות העצמי. כל אחד עושה הכל. מוכר, מפנה, והנה אפילו הבחור
עם העניבה מפנה מהשולחנות. הוא בטח אחראי המשמרת. היא אמורה
להגיע בעוד כמה דקות. הקדמתי בכונה. לסרוק את השטח. לבחור כסא
בעמדת תצפית. היום אני נמשך אליה יותר מאי פעם. וזה מגיע לה.
היא לא יפה. לא בולטת. אבל אני חייב לה הרבה. היא עזרה לי לנצח
בכמה קרבות. אין כמו מודיעין טוב. לא צריך הרבה יותר מזה.
במשחק פוקר, בעסקים ובשדה הקרב. עם מודיעין טוב, המשחק מכור.
זה לא מוסרי. זה מזעזע אבל אני הולך בין הטיפות. אני מרגיש
שאני באמת נמשך אליה. שהסקס מטורף. ואם פה ושם היא מספרת לי על
הבוס שלה, מה זה משנה. גם ככה הוא מתייחס אליה כמו אל זבל.
המלצרית הזאת היא משהו. לא קשה להבחין בחוטיני. אני זוכר,
כשהזמנתי ממנה את הקפה פרדו והבראוני. פתאום מצאתי את עצמי
עומד מולה. מאחוריה היתה תלויה רשימה של כמה עשרות סוגי קפה
ומשקאות אחרים. לך תבחר. אחרי המתינו כמה אנשים. לא הייתי מוכן
לזה. והיא ממתינה בסבלנות. אז גם היא חושבת שאני לא יודע מה
אני רוצה, וגם האנשים שאחרי חושבים שאני איטי. אז עשיתי משהו
שכמעט תמיד עובד. בחרתי משהו אקראי. מה יכול להיות רע? הכל כאן
טוב. ואני לא כזה מפונק.
אני צמא. איך אני יכול לקבל מים? האם צריך לגשת שוב אל הדלפק?
או שאני יכול לקרוא למלצרית? ארבע בחורות התיישבו בסמוך. אחת
מהן שאלה אותי אם היא יכולה לקחת את הכסא שלידי.
אני רואה אותה דרך קיר הזכוכית. היא עוד רחוקה. נראית טוב
היום. בלעתי רע מאד את הקפה ואני משתעל עכשיו. נזכרתי בסיפור
על הגשש. למה אבא היה צריך לספר לי אותו. זה רק גרם לי
לסיוטים. עכשיו אני כועס עליו.
הם נכנסו למארב. הרבה חיילים מתו. ואחר כך מישהו אמר שהגשש
שלהם הוא מרגל.
אני לא אוהב להזכר בסיפור הזה. מה שהיה שם זה מה שנקרא פשעי
מלחמה. במלחמה לאף אחד אין זמן וחשק לבדוק מה באמת קרה. פשוט
ממשיכים הלאה. כאילו. כאילו כלום.
אני מרגיש את הבראוני תקוע לי בגרון.