אחרי מה את רודפת? הוא שאל את האישה שנותרה חסרת אונים לנוכח
השאלה המפתיעה. היא האטה מעט, אך המשיכה לרוץ. זה האדרנלין,
היא אמרה לאחר מספר דקות, האדרנלין שבסוף הריצה יזרום בכל הגוף
וימלא אותו מחדש. ואת כבר קרובה לסוף? שאל בסקרנות. היא התעלמה
והגבירה את הקצב. את לא עייפה? הוא המשיך לשאול. בטח שאני
עייפה היא אמרה תוך כדי התנשפות, וחייכה לעצמה במחשבה שהתשובה
כה ברורה מאליה. אבל אני חייבת להמשיך. אסור לי ליפול. רק לא
ליפול. אז למה את לא עוצרת? הוא צעק באופן מפתיע. השקט שמילא
את חלל האוויר העיק על כל איבריה, שגם ככה כאבו מהריצה. פניה
האדימו ממבוכה והיא לא יכלה להפסיק לעסוק בשאלה מי זה האיש הזה
שאכפת לו ממנה מספיק בשביל לצעוק עליה בעוצמה כזאת. כשעוצרים,
הוא המשיך, אי אפשר ליפול. תעמדי במקום, תסתכלי אחורה, תסתכלי
קדימה, תסתכלי על עצמך. תנשמי תוך כדי, הוא נרגע ואמר בקול
מלטף, אבל נשימות עמוקות, לא כמו עכשיו. ההצעה נשמעה לפתע מאוד
מפתה. למה בעצם לא לעצור? רק למנוחה קצרה. היא האטה שוב, ועברה
להליכה מהירה. הצעדים הפכו לקטנים יותר ויותר, עד שפנתה לצד
הדרך ונעמדה במקום, ועמדה, ועמדה, והמשיכה לעמוד. והשעון תקתק.
הזמן כמעט ולא עבר, אך המחוגים האלה, המחוגים שזזו ברעש מצמרר,
המחוגים האלו שהסתכלו עליה בפליאה כה רבה על כך שהם ממשיכים
לנוע בעוד שהיא עומדת במקום. היא הסתכלה עליו במצב מתנצל ושבה
אל השביל. חכי רגע, הוא אמר. קחי את כרטיס הביקור שלי.
למחרת היא הופיעה לקבוצת התמיכה.
קוראים לי אור-לי ואני לא מסוגלת להפסיק לרוץ.