"חייב אני להרוג אותך", אמר החייל.
"וכי למה?", שאל ג'ימאן וסימן באצבעו את המקום בו עמד בקריאה.
"כי חייל אנוכי. חייל, מלאכתו היא ההרג ועל מלאכה זו אני אמון
כל חיי. כך למדוני".
"אם כך", ענה ג'ימאן בפיזור נפש, "המתן קמעא. חייב אני לדעת מה
עלה בסופו של גיבור הספר".
"האם יארך הדבר?", שאל החייל, "אל תשתהה. עלי לשוב אל אוהלי
לפני שקיעת השמש".
"לא נותר לי אלא לקרוא כיצד ימלט הגיבור משבי אויביו. ואז תוכל
להמשיך במלאכתך".
החייל השיב את חרבו לנדנה, התיישב בצל העץ, וגירש את הזבובים
בעצלתיים. ג'ימאן הפך דף ועוד דף, שינה מדי פעם, בבלי דעת, את
מקומו, כאשר השמש הכתה על ראשו. החייל פנה אל ג'ימאן: "רואה
אני לפי אורח דיבורך כי איש כבוד הנך. על כן אנמנם כאן מעט בצל
העץ. ויודע אני שלא תמלט נפשך".
"יהא לבך סמוך ובטוח", ענה ג'ימאן ושפתיו עוקבות אחר הכתוב.
החייל השתרע, ידיו תחת ערפו, ועצם את עיניו.
לאחר שהות ארוכה התעורר החייל. הוא קם, חילץ עצמותיו ואמר:
"השמש נוטה מערבה, ידידי! עלי למלא חובתי".
"המתן עוד", התחנן ג'ימאן, "רואה אתה? דפים מועטים נותרו לי".
החייל שלף חרבו וצייר בה בחול, ציורים סתם.
"וכי מה יש בו באותו ספר שלך?", שאל את ג'ימאן.
ג'ימאן הרים עיניו מהספר ושאל: "מה היו דבריך?"
"שאלתי", חזר החייל בסבלנות, "מהו ספר זה?"
ג'ימאן קיפל בזהירות את שולי הדף, סגר את הספר בהותירו בו את
אצבעו, ואמר בעיניים מצועפות: "מה יש בו בספר...?
יש בו אנשים טובים ואנשים רעים. ועלילה יש בו, ומספרת היא כיצד
אלו ואלו מתערבים זה בזה, והרעים - ידם על העליונה... ואיני
יודע  מה יעלה בגורל הטובים. והנה, אם תהרוג אותי עתה, לא אדע
מה עלה בסופם של אלו שאהבתי אותם מתחילת קריאתי. ואם נצלו
ממזימתם של הרעים..."
"תנוח דעתך", הפסיקו החייל, "אין אני צמא-דם. איני עושה אלא את
אשר הוטל עלי בצו המלך. אך אמור לי.... נסיכים ונסיכות, יש בו?
ומלכים, ואצילים, עניים ועשירים, ערים וכפרים, שדות
וציפורים?"
"כל אלה יש בו", ענה ג'ימאן ושב לקרוא בספר.
השמש נתלתה בראשי ההרים, מאריכה צלליה. ג'ימאן רכן על הספר,
שדפיו מתכהים. החייל קם ואמר: "הגיעה העת, ידידי, השמש שוקעת
ועלי לשוב אל המחנה. הרשה נא לי בטובך לסיים את מלאכתי!"
ג'ימאן קם, עיניו בספר.
"מה עלי לעשות?", שאל והפך דף.
"לך ועמוד שם בקצה המצוק!", ענה החייל.
ג'ימאן פסע לאיטו, גורר רגליו ועיניו בספר.
"אמור לי", קרא החייל, "מה היה סופם של אותם טובים? האם נושעו
מידי הרעים?"
ג'ימאן הצמיד את הספר הפתוח אל ליבו וענה: "הנה, זאת אשר
השתוקקתי לדעת. אלא שמן הסתם מצויה התשובה בסופו של הספר.
דומה הדבר, ידידי, לאותו דג בנחל, שתשוקה עזה מפעמת בו לדעת
מהו טעם המים המלוחים. יודע הוא כי באשר יפגוש הנחל את הים, שם
טעם המים מלוח. על כן, שוחה לו הדג, מנתר במפלים, נאבק בזרמים,
נמלט ממכמרות הדייגים, ועוקף את המערות האפלות בהן מסתתרים
יצורים מטילי אימה. והנה במורד הוא חש כי טעם המים בפיו משנה
את גווניו. כך גם הקורא בספר. נסחף הוא בזרם...."
"סלח לי ידידי", הפסיקו החייל, כלום יכול הוא להשאילני ממחטה
למען אוכל לקנח את חרבי לאחר סיום מלאכתי? יודע הוא כי אין
להשיב חרב לחה מדם אל נדנה, שכן שם אורבת לה החלודה".
"ממחטה אין בידי, אך אם צורך הוא, אתלוש שלושה-ארבעה מן הדפים
הראשונים אותם כבר קראתי. הא לך".
"יברך אותך האל, אישי הטוב. לוא עמדתי במסדר הערב בחרב שאינה
נקיה, היה הממונה מזעיף פניו וגוער בי. ועתה, המשך נא".
"היכן עמדתי? אה, כן. ובכן, נסחף לו הקורא בספר...."
וכאן הפסיק ג'ימאן והמילים נתקעו בגרונו, כיוון שהחייל סיים את
מלאכתו (שכן השמש, אפשר לומר, שקעה ממש).
עתה נטל החייל את שלושה-הארבעה דפים. קינח את החרב, השיבה
לנדנה, סב על עקביו. והתרחק. ג'ימאן עמד מתנודד, ידיו האדומות
מדמו חובקות אל חזהו את הספר הפתוח ועיניו מלבינות בחשיכה
המתגברת.
החייל עצר, הסתובב וקרא בקול, מפאת המרחק ביניהם: "ובכן ידידי,
מה עלה בגורל הטובים?"
ג'ימאן הרחיק בידיים רועדות את הספר. באור הקלוש שוטטו עיניו
אחר סיומו של הספור.
"לא אדע", אמר.
"וכי למה?", שאל החייל.
"כי חרבך שיסעה את הסוף", אמר ונפל.