מילה נחמדה, לא?
יש לה צליל חביב כזה.
מסוג המילים שפשוט כיף להגיד.
מתחילה בגרון, מתגלגלת על הלשון.
סבבה של מילה.
חרא של הרגשה.
זה גם הרגשה מוזרה, שאי אפשר בדיוק להצביע עליה בדרך כלל.
לא כמו הרגשה של דיכאון או עצב.
משהו באמצע, בצד או אולי בכלל מעל.
בכל מקרה, זה חרא של הרגשה.
הימים פשוט מתערבבים אחד בשני.
כבר לא אכפת לך יותר משום דבר ממש.
שום דבר לא מעניין אותך במיוחד, שום דבר לא מבאס.
טוב, אולי קצת מבאס. אבל בטח לא מעניין.
והחלק הכי קשה בלהרגיש חלול זה לחזור הביתה.
כי כשאתה מסתובב, עושה את הרוטינה הרגילה שלך, לומד, עובד ושאר
שיגרה,
אתה לא ממש שם לב להרגשה הזאת.
ואז אתה חוזר הביתה וזה מכה בך.
זה מכה בך במהירות מאך, כמו רכבת על-קולית שטסה לפנים שלך.
אתה לבד.
אתה לבד ואתה ריק.
והקטע הכי גרוע...?
הקטע הכי גרוע הוא שלא אכפת לך.