[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בי דול
/
בום

אתם מכירים את זה שבכיתה תמיד יש את הילדה הכי יפה שהיא מלכת
הכיתה, והילד הכי יפה שהוא מלך הכיתה, והוא ומלכת הכיתה
חברים...?
ואתם מכירים את הילדה עם הקוקיות והמשקפיים והגשר בשיניים ועם
הבגדים המסורבלים שהיו שייכים לסבתא שלה ושכל הזמן נטפלים
אליה..? טוב, כזאת היא אני.
בטח כבר עכשיו הסיפור שלי נשמע לכם כמו איזו תלונה אחת גדולה
לכל העולם הזה על למה נטפלים לחנונים, אבל זה לא...
אז אני לא אלאה אתכם יותר מדי ואספר לכם את הסיפור שלי, שהולך
ככה:

"ליטל המכוערת כל יום היא מאחרת אפילו הילקוט שלה רוצה ילדה
אחרת!!!" צעקו כל תלמידי הכיתה בהרמוניה ברגע שנכנסתי לכיתה.
השפלתי את מבטי לרצפה, אמרתי שלום מבויש והמשכתי את דרכי למקום
הקבוע שלי-מול שולחן המורה.
שניה לפני שהנחתי את התיק על הרצפה והתיישבתי בכיסא, מאור הילד
הכי חזק בכיתה תפס לי את המעיל ותלה אותו (יחד איתי) על מתלה
המעילים.
כל הילדים התפוצצו מצחוק. אותי זה בכלל לא הצחיק.
ניסיתי להשתחרר. לאחר בערך 5 דקות (שלי נראו כמו נצח) שהתפרעתי
וצרחתי שישחררו אותי משם, המעיל שלי נקרע ונפלתי על הרצפה.
לרוע מזלי נפלתי על הפרצוף והמשקפיים שלי התרסקו.
"אבו ארבע לא רואה! אבו ארבע לא רואה!" צעקה ליאת, מלכת הכיתה
שעמדה בצד והתחבקה עם יונתן החתיך ושניהם צחקו ברשעות.
יצאתי מהכיתה בריצה וברחתי לשירותים, הסתגרתי בתא ובכיתי.
נשמע הצלצול לתחילת השיעור אבל אני נשארתי בתא שלי ולא יצאתי.
המשכתי לבכות.

נשארתי בתא ההוא עד סוף היום.
המורה תעניש אותי שהברזתי כל היום!!
והפסדתי שיעור חשבון! השיעור האהוב עליי!

נשארתי בתא עוד חצי שעה אחרי סוף הלימודים כדי שאף אחד לא יראה
אותי ושאני אלך הביתה לבד.

אז הלכתי לבד והגעתי לבית ריק. אימא עדיין לא חזרה מהעבודה.
ואבא, כבר לא יחזור יותר.
אימא אמרה לי שהייתה לו נסיעה דחופה והוא היה חייב לנסוע והיא
לא יודעת מתי הוא יחזור. היא חושבת שאני קונה את השקר הגרוע
הזה.
אבא נסע לפני חודשיים. הוא ברח מהבית באמצע הלילה.
אני זוכרת, שכשאימא קמה בבוקר ומצאה את המכתב שאבא השאיר היא
בכתה כמו מטורפת ולא יצאה מהבית במשך חודש.
אחרי שאימא התגברה פחות או יותר על המשבר הזה והמשיכה ללכת
לעבודה כל יום כרגיל וחזרה מאוחר, קראתי את המכתב שאבא השאיר.
הוא כתב שהוא מצא בחורה אחרת, יפה וצעירה ומספקת-מה שאימא שלי
כבר לא.
הוא גם כתב שהוא השאיר כמעט את כל הדברים שלו והשאיר לנו כסף
אבל הוא אפילו לא מספיק לקנות חלב,לחם,במבה,בקבוק קולה וגבינה
לבנה במכולת. הקמצן הזה!

אימא הגיעה הביתה ונראתה כאילו בכתה שעות.
היא נכנסה בלי להגיד שלום וישר הלכה לחדר שלה וטרקה את הדלת.
היא הייתה נסערת וצרחה ובכתה, אז העדפתי שלא לספר לה על מה
שקרה היום בבית הספר.
הלכתי לחדר שלי לקרוא את "מלחמה ושלום" ושתקתי.

בזמן שקראתי שמעתי שאימא דיברה עם מישהו בטלפון, בטח דוד
אברהם, וסיפרה לו שפיטרו אותה מהעבודה ושאין לה כסף ואת השאר
לא הבנתי כי היא בכתה הרבה ולא הצלחתי להבין שום מילה ממה שהיא
אמרה.

בלילה, כשאימא ישנה הלכתי לשירותים.
הרמתי את המכסה הזה מעל השירותים, איפה שלפעמים יש סתימות...
פתחתי אותו והיה  שם את המפתח למזוודה שבמחסן, עם כל הדברים של
אבא.
אימא לא השאירה אותם איפה שהם היו בטענה ש"זה זבל של אבא שלך"
אבל היא שמרה הכל במזוודה גדולה אחת.
לקחתי את המפתח ובשקט בשקט הלכתי למחסן ופתחתי את המזוודה.
הייתה שם קופסה כזאת שחורה עם ידית פתיחה בצורת נחשים ונחש
גדול נמצא על גבי הקופסה.
נעלתי את המזוודה, החזרתי את המפתח ונשאתי בידיים רועדות את
הקופסה הכבדה לחדר שלי ומיקמתי אותה במחבוא שלי, איפה שלפעמים
אני מחביאה ממתקים-מאחורי המגירה. אימא לא תמצא את זה פה
בחיים.

למחרת, כשהתארגנתי לבית הספר הכנסתי את הקופסה לתיק בזריזות
והייתי מוכנה ומזומנה לעוד מסכת של התעללויות בבית הספר.
התיק היה כ"כ כבד ונסחבתי איתו לבית הספר.

הכיתה הייתה ריקה כשהגעתי.
התיישבתי במקום.
הייתי רגועה ומלאת ביטחון. הקופסה הזאת הביאה לי את כל
הביטחון.

הילדים התחילו להגיע לכיתה, וכמו שקורה כל יום, התעלמו ממני
(אחרי ההתעלמויות באות ההתעללויות).
ליאת הגיעה וחטפה את התיק שלי. מרוב הכובד היא נפלה והתיק
נקרע.
הקופסה התגלגלה ישר לרגלי.
בזריזות הרמתי אותה ופתחתי אותה.
הוצאת את ה"דבר". הוא היה שחור כזה ונראה מרושע.
כיוונתי אותו לעבר פניה של ליאת.
היא צרחה וברחה אל בין זרועותיו של יונתן שבו ברגע נכנס אל
הכיתה.
הוא לא ראה את ה"דבר" התקדם אליי ומשך לי בקוקו ביד אחת כשליאת
אוחזת בידו השניה ולא מרפה.
בתנועה חדה הזזתי את ידו מעלי וכיוונתי ישר אל אפו את ה"דבר"
המתכת הקרה כמו ליטפה את אפו הסולד.
הוא וליאת היו מבועתים כאילו ראו רוח רפאים.
"מה קרה ליאתו'ש? מפחדת?" לעגתי לה קצת.. "מה פתאום?!?" היא
השיבה בקול רועד.
"יונתן...איזה פנים יפות יש לך....לא חבל שאני אהרוס אותן??"
שאלתי את יונתן..."אה..א..נ..." ניסה לומר משהו, אבל קטעתי
אותו "לא! זה לא חבל! זאת הייתה שאלה רטורית!!! אם אתה בכלל
יודע מה זה!" צעקתי.
ליאת העלתה חיוך מאולץ ומתקתק על פניה ואמרה "בסך הכל רציתי
לשאול אותך אם את רוצה לבוא איתי היום לקנות בגדים בקניון. יש
שם חנות מגניבה ויש שם מלא הנחות...רוצה?"
"לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צעקתי.

בום!
בום!
בום!
לחצתי על ה"דבר" והוא הרעים.

ליאת נפלה על הרצפה כשפניה מכוסות דם ואפה חצוי לשניים.
אני לא מאמינה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
החלפתי אותם בבית! לפני שבאתי!!!
הייתי בטוחה ששמתי את האקדח צעצוע במקום האקדח האמיתי! אבל
לקחתי את הקופסה הלא נכונה...
רציתי רק להפחיד אותה קצת...זה הכל

התקרבתי ליונתן וליטפתי את פניו.
הוא פחד.
ראיתי את זה בעיניים שלו.

הרמתי את האקדח ללמעלה ובתנועה חדה ומהירה קרבתי אותו לראשי.
בום!
זה לא קורה לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אין כדורים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!


הבטתי בפחד בעיניו של יונתן
הוא אחז בידי וליטף את שיערי והסיט אותו ממצחי הרטוב מזיעה.
הרופא לחץ מעט על הבטן  שלי וצעק "תדחפי!"
והנה הגיחה לעולם תינוקת מושלת-התינוקת של יונתן ושלי-ליאת....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נדמה לכם
שהסלוגן הזה כבר
היה כאן. הוא
לא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/2/03 2:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בי דול

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה