היא פשוטה כזאת.. פשוטה אבל מיוחדת, מיוחדת.. עם שמץ קטן של
זנות..
אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שהיא זונה.. היא פשוטה כזאת..
פשוטה אבל מיוחדת, מיוחדת עם סגנון, לא סגנון רגיל סגנון
מיוחד.. ניסיתי למצוא.. אבל אין כזה לאפחד.. וזה לא שהיא לא
אוהבת אותי.. היא דווקא כן.. זה רק שהיא פשוטה כזאת.. פשוטה
מיוחדת, מיוחדת עם רמה.. שהיא יצרה בעצמה.. ואין לה אפחד שם
איתה.. היא לבדה..
זה מין מקום כזה היא אומרת.. שהוא שלה.. "אפחד לא מבין אותי,
אני לא רעה.. זה פשוט מקום שקשה להגיע אליו.. זו דרך ארוכה,
אפילו האמיץ ביותר לא יוכל להגיע לשם, כי זה שלי את מבינה" אז
אמרתי לה שכן, אני מבינה.. אפילו שאני לא.. שיקרתי.. כי רציתי
להיות כמוה.. מיוחדת אבל פשוטה.. פשוטה עם שמץ של זנות.. פשוטה
עם סגנון מיוחד.. עם רמה משלי.. שאפילו אבא לא יצליח להגיע
לשם.. וניסיתי באמת שכן.. אבל לא הצלחתי... זה קשה.. אולי היא
לא אמיתית, היא סתם בובה.. קטנה כזו ומגעילה.. שכולם אוהבים
אותה בהתחלה.. ואז הם מגלים.. שהיא בעצם רעה.. והעולם שלה שהוא
רק שלה זו בועה שחורה.. ואז מגלים, כך, פתאום, שהיא זו לא היא
,שהיא זו בעצם אני.