אתה יודע את העבודה, וגם אני, רק שאתמול בלילה, תחת סדין סאטן
שחור, שכיסה בשלמות נוזלית על הנפש המחוררת שהסתתרה תחתיו,
שקלנו להתפטר.
אני לעסתי סוכריית טיק טאק ברעש, מנסה לגרום לך לשים לב אליי.
שתצעק, שתתלונן, שתגיד שמספיק, אבל שתשים לב.
אבל אתה רק בהית בתקרה, ממשש את השמיכה החלקה בידך העדינה ולא
אומר דבר- לוגם בשתיקה רגעים מתוחים ואדי מנטה שנמהלו באוויר
הנע לכיוונך כשאני מקרבת אלייך את פניי, מנשקת אותך ברכות.
אתה כרכת ידיך סביב אגני הקטן, מחכך את אפך בשלי, כאילו היה זה
ביטוי חיבה תמים ולא פיצוי.
מזווית העין אני מבחינה בכתם לבן בפינת השחור הנשפך הזה.
קמתי מעליך באיטיות, משאירה אותך עם טעם שהרגיש כמו מנטה, אבל
היה למעשה תערובת של תמיהה ועוד.

לבשתי את חלוק הבית הבלוי, יוצאת מהחדר בלי לסגור את הדלת.
טפיפות רגליי היחפות כמעט ולא נשמעות על רצפת הפרקט הפריכה.
נעצתי את עקביי ברצפה בנוקשות רבה יותר עם כל צעד, דואגת שתשמע
אותי יוצאת לגינה, גוררת כיסא פלסטיק שזעק באדיבות כנגד רצפת
האבן של הפאטיו.

האוויר היה קר, ואני לא לבשתי דבר מתחת לחלוק. חור קטן בסביבת
ישבני הזכיר לי שאפילו פלסטיק מתקרר יותר מדי בחורף, בחוץ.
על החבל הייתה תלויה כביסה, מכוסה בבוץ. זוג התחתונים האהוב
עליך התנופף בפראות ברוח, מתריס כנגדה. הוא נראה כל כך חופשי,
כשאתה לא לובש אותו. לא מאיים להתפוצץ, לא נכתם, לא יורד. פשוט
עף, נאחז בחבל הכביסה בעזרת אטב בודד. הלוואי ואטב כביסה בודד
היה מחזיק אותי פה.
קמתי מן הכסא, שיניי נוקשות בקנון כנגד שריקת הרוח, ושיחררתי
את אטב הכביסה. תחתוניך האהובים השתהו לרגע, נפרדים ממני במבט
אחד עצוב שאמר שלפחות הם יתגעגעו, ועפו להם לדרכם, מדרימים.

חזרתי לחדר, משילה מעליי את החלוק המרופט ומתכרבלת במיטה,
כנגדך.

אתה חיבקת אותי, ולחשת באזני שאתה אוהב אותי.
אני לחשתי בחזרה שאני צריכה הפסקה.
כל האהבה שלך לא עצרה בעדך מלהנהן, אדיש מדי, ולשאול עד מתי
בדיוק אני חושבת שנפסיק, או, אם אתן לך להעניק לי רגע אחד של
חסד אופטימי, מתי אנחנו חוזרים.
"אני לא יודעת מתי אתה חוזר." אמרתי בטון קר לפחות כמו
היקינטונים ששתלת בגינה בשנה שעברה ושבו גם השנה, להראות לך
שהמאמץ השתלם, "אבל אני חוזרת עם תחתוני המזל שלך."