אבי - "אבטיחים בשקל! גזר בלירה! מלפפונים בקילו!!! דולר
בתשע מאות שקל! ארבע עשרה אלף ושש מאות... תשע... ארבעים ו...
שמונה פאונד.. .אה..."
דויד - "תסלח לי... מה אתה עושה?..."
אבי - "...ששים ושלוש... פטרוזילה... בדולר... אה...
מה?"
דויד -  "מה אתה עושה?!"
אבי - "מה זאת אומרת? אני מוכר בשוק..."
דויד - "לא אתה לא, אתה סתם צועק שטויות!"
אבי - "על מה אתה מדבר, ילד?... (מתעלם וממשיך לצעוק)
רק היום, רק היום! עגבניות בפיתה! רק חמורים מעופפים מורחים
משחה נגד כינים! אבנר חודורוב! ילדים קטנים הולכים לגן,
רבותיי!"
דויד - "הנה, הנה! מה זה היה?!"
אבי - "מה?!"
דויד - "חמורים מעופפים?! אבנר חודורוב?!"
אבי - "היי, אתה אל תגיד לי איך לעשות את העבודה שלי, אני
לא אגיד לך איך לעשות את העבודה שלך! (פונה ללקוח אחר), כן
אדוני, במה אני יכול לעזור לך?"
מויש - "יש לך רוצי שמוליק קורא לך?"
אבי - "בשקית או בנייר?"
דויד - "מה?! תגיד לי, מה אתה קונה?"
מויש - "מה? רוצי שמוליק קורא לך, זה שיר של אריאל זילבר"
דויד - "אה, אתה קונה דיסק שלו?"
מויש - "לא, אני קונה רוצי שמוליק קורא לך!"
דויד - "מה, הסינגל?!"
מויש - "לא!!! רוצי שמוליק קורא לך, אני אומר לך!!!"
אבי - "חביבי, בשקית או בנייר???"
מויש - "אתה יכול לשים את זה בטוסטר?"
אבי - "זה יעלה לך עוד שושנה דמארי"
מויש - "אם כך, אמשכן את הבית!"
דויד - "די!!! די, אתם לא מדברים בהגיון!!!"
אבי - "אה, אה, סליחה, סליחה, חבובניוק, אני אצטרך לבקש
ממך לעזוב, אתה מבריח את הלקוחות!"
מויש - "הלו, מוכר, אתה איתי?!"
אבי - "כן, כן, אתה דרשת עץ שסק?"
מויש - "קינמון!"
אבי - "הנה, דיסק של אבי טולדנו"
דויד - "מה?!"
מויש - "רוב תודות!" (צעדי הליכה מהירים)
דויד - "היי! חכה, תחזור לפה!!!"
אבי - "אדוני, אתה מבריח את הלקוחות!"
דויד - "לא, אני קורא לו שיחזור!"
אבי - "זה אותו הדבר!"
דויד - "לא זה לא! חכה רגע... אוקיי. תסביר לי מה בדיוק
אתה מוכר פה..."
אבי - (מתחיל לצעוק בפתאומיות) "אבטיחים בשקל!!! אין
דבר כזה קינלי בטעם פטל!!! יש לי עגבת!!! שתיקת הכבשים זה חרא
של סרט!!! אנשים שיש להם רגל מעץ הם ממש ממש מסכנים!!!"
דויד - "הנה!!! אתה סתם צועק דברים! אי אפשר למכור את
הדברים האלה, אלה דברים מופשטים!!! אתה רוצה להגיד לי שאתה
באמת מוכר את כל זה?"
אבי - "כמובן! אתה קורא לי שקרן?!"
דויד - "לא... אוקיי... אוקיי! אז בוא נראה - תן לי פעמיים
אנשים שיש להם רגל מעץ הם ממש ממש מסכנים, ארוז בשקית נייר,
ושים את זה בטוסטר."
אבי - "תן לי לבדוק אם נשאר לנו במלאי..." (הולך לחדר
האחורי)
דויד - (צועק אליו מרחוק) "אהא, הנה, אתה מתחמק!!!
עכשיו בטח תגיד שבדיוק נגמר המלאי, אה?! מכיר אתכם, אנשים
שכותבים מערכונים ופתאום נתקעים באמצע אז הם פשוט אומרים שנגמר
המלאי!!!".
אבי - (חוזר) "בבקשה!!!"
דויד - "מה בבקשה?..."
אבי - "ביקשת פעמיים אנשים שיש להם רגל מעץ הם ממש ממש
מסכנים, ארוז בשקית נייר, בתוך טוסטר?"
איש אחד עם רגל מעץ - "וואי, איזה מסכנים אנחנו שיש לנו
רגל מעץ..."
עוד איש עם רגל מעץ - "כן, יו, ועוד תקעו אותנו בטוסטר
ושמו בשקית נייר... אחח... יוווו... איזה באסה..."
דויד -"וואו... אה, כן, שמע..."
אבי  - "מה העניין?"
דויד - "לא יודע, אני..."
אבי  - "מופתע, אה?"
דויד - "כן, תשמע..."
אבי - "לא ציפית להתפתחות כזאת, אה? חשבת שאני סתם אתחמק
איכשהו, נכון?..."
דויד - "כן, תשמע, ככה זה בד"כ במערכונים... אתה הולך
להביא את מה שביקשתי, ובסוף חוזר עם
איזה משחק מילים שנון כזה, ואז אני אומר משהו שנון, ואז אומרים
תודה ושלום, והולכים לדרכנו..."
אבי - "לא עוד, חבובובסקי, לא עוד! בוא איתי!"
דויד - "מה? לאן אתה לוקח אותי?"
אבי - "למשרדי האגודה לאמינות במערכונים!"
(המוזיקה של סופרמן מתנגנת ברקע)
דויד - "וואו!"
אבי - "מרשים, אה?"
דויד - "כן! מה קורה פה, בדיוק?"
אבי - "תבין, אה..."
דויד - "דויד"
אבי - "אני יודע, זה כתוב בצד ימין של כל מה שאתה
אומר..."
דויד - "וואי, נכון! אף פעם לא שמתי לב לזה..."
אבי - "שמע, יש לך עוד הרבה מה ללמוד! אתה מבין, אנחנו
באא"מ מאמינים שהקוראים דורשים אמינות במערכונים! נמאס להם
ממערכונים לא הגיוניים, ונמאס ממערכונים שמבטיחים להם הבטחות
גדולות, אבל לא ממש מקיימים!".
דויד - "כן, נכון, זה תמיד קורה!"
אבי - "למשל, בתחילת המערכון, כזכור לך, אחד מהאנשים קנה
אצלי 'רוצי שמוליק קורא לך'".
דויד - "כן, כן, נכון..."
אבי - "עכשיו, הקורא התמים, שמתחיל לקרוא את המערכון, אומר
לעצמו - 'וואי, אולי באמת יש אפשרות לקנות דבר כזה!'. בסוף
המערכון, הוא מתאכזב, משום שהעניין נפטר פשוט ב'הנה, קח', ו -
'וואי, תודה!', והקורא המתוסכל לא ממש זוכה לראות מה בדיוק
קורה!
דויד - "כן, כן, בדיוק! ואז הכותבים פשוט מסיימים את
המערכון באיזה משחק מלים שנון וטיפשי שאין לו שום קשר
למערכון עצמו, וחושבים שבזאת תמה העבודה שלהם!"
אבי - "בדיוק! האגודה שלנו הוקמה על-מנת למנוע את המצב
הזה! המערכון הזה, למשל, הוא בפיקוח האגודה! ברגע שאנחנו רואים
שעולה רעיון לא הגיוני, או מובטחות לקוראים הבטחות שאין בכוונת
הכותבים לקיים, אנחנו מיד עוצרים את המערכון!"
דויד - "זהו! ידעתי אי אפשר באמת לקנות 'רק חמורים מעופפים
מורחים משחה נגד כינים'!!!"
אבי - "אה... טוב, האמת שזה ספציפית דווקא אפשרי
לחלוטין!
דויד - "באמת?!"
אבי - "כן!!!"
דויד - "וואו! אפשר לראות?!"
אבי - "בוודאי! בוא, כנס למשרדי!"

דלת נפתחת

דלת נסגרת

כעבור שעתיים

אבי - "מדהים, אה?!"
דויד - "היי, היי, לא! אני לא באמת ראיתי כלום! די, אתה
שוב עושה את זה!!!"
אבי - "אני לא יודע על מה אתה מדבר... טוב, בכל אופן, אני
הולך הביתה לקנות לעצמי גלידם".
דויד - "מה... מה זה קשור עכשיו... ומה זה לעזאזל
גלידם?!"
אבי - "זה גלידה בטעם דם!"
דויד - "מה?! אבל, אבל זה מגעיל!"
אבי - "אוקיי, אז אני אקנה בלידם!
דויד - "אההה!!! איזה משחק מילים דפוק!!!"
אבי - "טודלו!" (מתרחק בצעדי הליכה מהירים)
דויד (בנוסף לכמה קוראים תמימים) - "לאאאא!!!"
(כינורות עצובים של סרט טורקי, תוך כדי זעקות כאב של דויד)
(פייד אאוט וסיום)