נוסעים, והכביש מתפתל אל תוך גוון חדש לגמרי של ירוק. הרדיו
מנגן שיר, שיר כזה של שבת, שיר של שקט ורוגע והרים וירושלים,
ירושלים בשבת. ירושלים בשבת זה משהו אחר, ירושלים של שבת היא
לא ירושלים של שישי ובטח לא של כל יום אחר בשבוע. בשבת זה משהו
אחר. אנחנו נוסעים, ועוד פיתול מתחיל לגלות לנו אבנים לבנות,
וגם כאלו שכבר התאבקו. החלון שלידי פתוח, ורוח קרה מציפה את
המכונית, הרוח מצננת לי כל חלק בגוף, מהפנים אל החוץ, היטהרות.
והרוח, היא מביאה איתה את הריח, הריח הזה המיוחד של ירושלים,
של הרים שמובילים לירושלים. ריח של אדמה ועץ ענק של גן ילדים,
ישן כזה, כמו שרק בירושלים יש. ועוד פיתולים רבים וכמוהם גם
שירים, כולם נושאים איתם את אותו מטען רווי זכרונות. כוכבים
מתחילים לצמוח ולהתנשא גבוה מעל לעצים, ולאבנים ולריחות.
הפיתול האחרון וכבר מגיעים. הכוכבים ואיתם החושך כבר ממלאים כל
פיסת יום. אנחנו כאן, מול הבית הישן, מצופה באבנים עם ריח של
אדמה ושורשים. אנחנו שואפות את הריחות, את הזיכרונות, את העבר
ואת כל מה שהולך להשתנות. מדרגות מפותלות מכוסות צמחייה
מובילות אותנו אל דלת, דלת לבנה עם עיטור כחול ושריטה שנוצרה
במשחק בין שני ילדים לפני די הרבה שנים. יד רועדת מושטת, כאילו
על ידי כוח חיצוני בניגוד לרצונה שלה, שתי נקישות קצרות כאילו
מקוות שאיש לא יישמע אותן. הדלת נפתחת, אנחנו נכנסות, מדברות,
בוכות, מחבקות, שותקות וחוזרות לפיתול האחרון שעכשיו הוא
הראשון. ועכשיו כבר ריח של געגוע, של דמעות מלוחות. אין שיר
עכשיו ברדיו, יש דממה, לא קולות של רוגע ולא של זכוכית מתנפצת
כמצופה. רק שקט, לא, לא שקט לא כלום, כמו ריק של צליל. לא עמים
ברוח, לא תפילות של יום שבת, לא ילדים משחקים בחצר של גן ילדים
בצילו של עץ ענק. אני סופרת פיתולים ואומרת לך: "מספר 21" ואת
לא עונה. חיוך עדין מתפשט על פנייך, חיוך של מנצחים, של משלימי
משימות בלתי אפשריות, של סיפוק אדיר. ואני מחייכת, ושתי טיפות
זולגות אל תוך פי. שתי הטיפות האחרונות לזמן הקרוב. כשהגענו
הבייתה כבר הייתה רוח נעימה של בוקר ואור תכלכל רחוק באופק
ואנחנו, אנחנו רק הבטנו ואהבנו, אהבנו.