22/12/2002


שמונה בבוקר. בדרך כלל השעון בשעה הזאת של הבוקר מצלצל בחדרו
של איתמר, אך הפעם זה היה שונה. היום יום מיוחד לאיתמר, כי
היום זהו יום ההולדת שלו.

איתמר פתח את עיניו, הסתכל סביב, ונתן ליום המיוחד שלו בשנה
לקבל את פניו בקצב שלו. איתמר היה מבולבל לרגע. הוא לא זכר
בשניה הראשונה מה קורה היום, ומה אמור להיות כל כך מיוחד.
איתמר חשב לעצמו. "אולי יש איזה משחק כדורסל חשוב ?, ואולי
צריך לבוא אלינו היום איזה אורח?". איתמר קם ממיטתו ושם פעמיו
לכיוון חדר האמבטיה כדי לשטוף מפניו את הלילה שהיה.

לפתע, קול נעים ורך נשמע מכיוון הסלון, "מזל טוב חמוד שלי",
זאת הייתה אמא. "זהו, עכשיו אני יודע מה יש היום, יש לי יום
הולדת!!!".
"נכון יקר שלי", אמרה אמא, "היום זה היום שלך בשנה, אני זוכרת
כאילו רק אתמול באת לעולם והנה עוד שנה חלפה ועוד שנה, והיום
אתה כבר בן 8 , ממש לא להאמין איך שהזמן רץ".

"נו אמא, אז מה נעשה היום ?", שאל איתמר.

"היום מגיע אורח חשוב מאוד, במיוחד בשבילך. זהו סבא שמואל, סבא
שלך, המגיע ממרחקים מארץ רחוקה במיוחד בשבילך כמו כל שנה, כי
אתה הנכד היחיד שלו, שהוא הכי אוהב בעולם. הוא אמר שהוא מביא
לך מתנה מיוחדת במינה, אך כששאלתי אותו מה? הוא לא הסכים לגלות
לי, הוא אמר שזאת הפתעה".

איתמר כל כך התרגש לנוכח משמע אוזניו, הוא אהב את סבא שלו שגר
בארץ רחוקה. זאת הייתה כבר מאין מסורת כזאת שבכל שנה שיש
לאיתמר יום הולדת, סבא מתקשר ומודיע שהוא בא לבקר, אך הוא לא
סתם מגיע כי מתחשק לו להיות בארץ ישראל, הוא מגיע בשביל לראות
את איתמר ולחגוג איתו את היום המיוחד שלו בשנה.

בכל שנה סבא של איתמר היה מביא לו בדיוק את אותה מתנה. זאת כבר
הייתה איזו מין בדיחה פרטית של המשפחה. כאילו בנסיון לנחש מה
סבא יביא השנה, למרות שהכל כבר היה ידוע מראש.

מכונית עם שלט רחוק, בקופסת קרטון שחורה, עטופה בנייר לבן,
ועליה היה רשום באותיות גדולות, "מזל טוב איתמר היקר ליום
הולדתך, אוהב סבא שמואל".

השעה כבר תשע בבוקר, צריך לזוז. אמא ואיתמר נוסעים לשדה התעופה
לקבל את פניו של סבא שצריך לנחות ממש עוד מעט.
לאחר נסיעה קצרה של שעה לערך שחלפה לה ביעף, הגיעו איתמר ואמא
לשדה התעופה לקבל את פניו של סבא שמואל.
איתמר ואמא נעמדו בטרמינל מקבלי הפנים של שדה התעופה, ולאחר
דקות ארוכות של המתנה בקוצר רוח, פתאום מרחוק כאשר נפתחה הדלת,
ניגלה אל מול עיניו של איתמר דמות מוכרת, דמות אהובה, זה סבא,
סבא שמואל היקר. כמו תמיד, עם מכנסיים שחורים, חולצה לבנה
מעוטרת בעניבה עם פסים, ומקטורן שחור שהתאים להפליא למידותיו.


עוד לפני שאימו של איתמר הספיקה בכלל לעכל מה קורה, איתמר ניתק
מאחיזת ידיה ורץ במהירות בין ההמון המחכה ליקיריו, אל סבא.
לאחר ריצה של כמה שניות, איתמר בזינוק קליל של ילד קטן, מזנק
ישר אל ידיו של סבא שמואל. "שלום סבא שמואל, שלום", "שלום לך
איתמר היקר, מזל טוב נכדי היקר ! מה שלומך ביום המיוחד שלך
בשנה?". שאל סבא שמואל. "עכשיו אחרי שהגעת, מצויין", אמר
איתמר. ולאחר שכבר לא יכל להתאפק, שאל איתמר את סבא שמואל. "נו
סבא אני כבר לא יכול להתאפק, מה הבאת לי במתנה ליומולדת שלי ?
מכונית עם שלט, נכון ?.

חיוך של סיפוק התרחב על פניו של סבא שמואל. הוא הסתכל בעיניו
הגדולות על איתמר הקטן ואמר לו, "השנה הבאתי לך משהו אחר, משהו
מיוחד!!!".
"מה, מה זה סבא ? אני רוצה לדעת מה ?". אמר איתמר. "סבלנות
איתמר", אמר סבא, "בוא, בוא ניסע הביתה, ושם אתן לך את המתנה".
כעבור נסיעה של שעה לערך, ששוב חלפה לה ביעף, תוך כדי שסבא
שמואל מספר על חוויות המסע שלו מארץ רחוקה, הם הגיעו עם
המכונית של אמא אל מחוז חפצם, אל הבית של איתמר. סבא הוציא מתא
המטען של האוטו, תיק יד חום, שקית אדומה, וקופסא שחורה עטופה
בנייר לבן, ועליה היה רשום כמו תמיד, "מזל טוב איתמר היקר ליום
הולדתך, אוהב סבא שמואל".

אך הפעם היה משהו שונה, הקופסא הייתה גדולה מתמיד, אולי כפול
שמונה מהגודל של המתנה שסבא היה מביא תמיד. "מה יש שם ?" חשב
איתמר בליבו. "יכול להיות שסבא קנה לי מכונית כל כך גדולה?",
אני  ממש לא יודע.  איתמר כבר היה מאוד סקרן, הוא הסתכל על סבא
עם עיניו הגדולות, ובמבט שאי אפשר לעמוד בפניו איתמר שאל את
סבא שמואל. "סבא, אני יכול כבר לפתוח את המתנה ?", "כן, בוודאי
איתמר היקר, היא בשבילך". איתמר קרע במהירות את נייר העטיפה
הלבן, ומול עיניו נגלה נרתיק גדול מצופה באריזת עור משובחת עם
שני כפתורים מיוחדים לפתיחה. איתמר מעולם לא ראה דבר כזה, ובטח
שהוא לא ידע למה לצפות. איתמר לחץ בעדינות לא אופיינית לו על
הכפתורים, והרים את מכסה הנרתיק הגדול. מול עיניו נגלה כלי
נגילה מדהים ביופיו. זאת הייתה גיטרה, גיטרה קלאסית העשויה מעץ
משובח בצבע חום בהיר, ומעוטרת בגילופי עץ מיוחדים. הגיטרה הזאת
לא הייתה סתם עוד גיטרה קלאסית פשוטה, היא נבנתה בהזמנה מיוחדת
על ידי אדם מיוחד במינו בארץ רחוקה. היא נבנתה על ידי סבא של
נזיר אחד שסבא שמואל פגש באחד ממסעותיו בארצות רחוקות אחרות,
לפני הרבה שנים. סבא שמואל חיכה ליום שבו איתמר כבר יהיה מספיק
גדול כדי שיוכל להינות ולהעריך את המתנה שסבא שמואל נתן לו.

כאשר סבא שמואל קנה מהנזיר את הגיטרה, הנזיר עטף את הגיטרה
בנרתיק נשיאה שחור וגדול. אך לפני שהנזיר נתן לסבא שמואל את
הגיטרה, הוא אמר לו. "לפני שאתן לך את הגיטרה אתה חייב לדעת
משהו, זאת לא גיטרה רגילה כמו כל הגיטרות האחרות,  כדי לנגן
עליה צריך עוד כלי נוסף שבלעידיו אולי יצא מהגיטרה הזאת איזה
שהוא צליל, אך לעולם לא תצא ממנה מנגינה". סבא שמואל אמר
לנזיר. "אהה בסדר, אם מדובר בעניין של כסף אז אין בעיה, כמה
כסף אתה רוצה על הכלי הנוסף שבאמצעותו תצא המנגינה?" שאל סבא
שמואל את הנזיר. "את הכלי המיוחד הזה לא קונים בכסף, והדרך
להשיג אותו לא קלה אך משתלמת".

סבא שמואל לא הבין את מה שהנזיר אמר.
פנה הנזיר אל סבא שמואל ושאל אותו. "תאמר לי אדם יקר, למי אתה
קונה את הגיטרה הזאת?".
"אני קונה אותה לאיתמר נכדי היחיד והיקר לי מפז ליום הולדתו,
אך לא ליום הולדת הקרוב כי הוא עוד קטן, בבוא היום שאיתמר
יגדל, אני רוצה לתת לו את הגיטרה הזאת במתנה".

מאחורי הגיטרה הזאת היה סיפור מאוד מיוחד שסבא שמואל שמע
מהנזיר באחד הביקורים שיצא לסבא שמואל לבוא ולבקר את הנזיר
בכפרו בארץ רחוקה. אותו נזיר היה הרופא של הכפר, והוא היה מרפא
בשיטה מאוד מיוחדת את האנשים בכפר שהיו סובלים מכל מיני מחלות,
אך בעיקר ממחלות בנפשם. כל מיני אנשים שהיו פתאום מרגישים שעצב
אוחז בהם, שלא היה כאילו מבחינתם ניתן למרפא. הם היו קוראים
לנזיר עם הגיטרה שיבוא לנגן להם וינעים להם את נפשם ומכאובם.
לגיטרה הזאת לא היה צליל רגיל כמו לכל הגיטרות, היה לה צליל
מיוחד. צליל מעט מתכתי כזה ורך, כמעט כמו של נבל.

הדבר המיוחד באמת בכל הסיפור הזה הוא, שלנזיר שסבא שמואל פגש
לא היו ידיים, הנזיר סיפר לסבא שמואל שהוא נולד כך לפני הרבה
שנים, וכתוצאה ממחלה תורשתית נדירה כך הוא חי כל חייו...

כאשר הנזיר היה מגיע למקום שבו הוא היה צריך לנגן, הוא היה
תחילה מקים אוהל קטן שבו הוא היה מתיישב. בתוך האוהל הנזיר היה
מדליק נר אחד קטן כדי שיוכל לראות את מיתרי הגיטרה, ורק לאחר
שהוא היה סוגר את האוהל כדי שאף אחד לא יראה אותו כשהוא מנגן,
הוא היה מתחיל לנגן. אף אחד לעולם לא ראה את הנזיר כאשר הוא
ניגן, וגם אף אחד לא העיז לשאול את הנזיר מדוע זה כך, פשוט כך
זה היה.

כל פעם אותו הדבר. כאשר הנזיר היה מגיע לאיזה שהוא מקום שבו
הוא היה מנגן, הוא היה נכנס אל האוהל, סוגר אחריו את יריעות
הבד ששימשו באוהל כדלתות, הוא היה מתיישב ומנגן. כולם ידעו
שלנזיר אין ידיים כי כולם הכירו אותו בכפר, אך מתוך כבוד, או
אולי פחד, אף אחד לא שאל את הנזיר איך בכל זאת הוא מצליח
להוציא צלילים כל כך יפים, ומנגינות מכלי שהאמצעי מספר אחד כדי
לנגן עליו הן הידיים.

כך סיפר סבא שמואל את הסיפור לאיתמר, את אותו הסיפור שסיפר לו
הנזיר.

"אז מה הוא הכלי הנוסף שבאמצעותו אפשר לנגן בגיטרה הזאת סבא?",
שאל איתמר. "אני מתבייש לומר לך את האמת נכדי היקר", אמר סבא
שמואל בחצי חיוך נבוך, "האמת שאין לי מושג".

"קח איתמר את הגיטרה הזאת, ואני מאמין שיום יבוא ואתה תדע".

אחד הדברים שאיתמר אהב מאוד לעשות היה לצאת ולטייל ביערות
ובשדות שהיו פזורים ליד בייתו. איתמר גר במקום פשוט מדהים
ביופיו וכאשר מזג האוויר היה יפה והשמש הייתה מחייכת, איתמר
אהב לקחת תיק קטן עם צידה לדרך. הוא היה יוצא לטיול קצר,
ולפעמים ארוך, תלוי לפי המצב רוח.

הפעם החליט איתמר חוץ מהתיק הקטן לקחת גם את הגיטרה שהוא קיבל
מסבא שמואל במתנה. זה נכון שהוא לא ידע לנגן כי איתמר מעולם לא
למד לנגן על גיטרה, אך היה לו איזה שהוא צורך מבפנים לקחת איתו
את הגיטרה.

לאחר כמה סידורים קטנים איתמר יצא את פתח הבית אל מסעו הקצר.
הוא החל ללכת בשבילים הכל כך מוכרים שהיו ליד ביתו, לפעמים
היתה ההרגשה שאפילו אם הוא היה עוצם את עיניו, רגליו היו
זוכרות עבורו את השבילים לבדן.

הוא ירד בשבילים המוכרים, חצה ערוצי נחל קטנים, הוא עבר בין
מערות קטנות שהיו חצובות בסלע, עד שהגיע אל היער. אותו יער
שהיה הולך אליו תמיד כאשר הוא היה יוצא אל מסעותיו בימי הקיץ
הנעימים.
איתמר התהלך לו ביער המוכר, ולאחר זמן מה הוא פגש את חברו אמיר
שהיה חברו מזה שנים מספר. "שלום איתמר חברי היקר ומזל טוב, אם
אני לא טועה זה היום היום שלך בשנה, נכון?". "נכון אמיר חברי
היקר, אתה לא טועה כלל". "תגיד איתמר מה יש לך שם בתוך הנרתיק
השחור הגדול הזה שאתה נושא על גבך ?". שאל אמיר. "אהה זה...
זאת מתנה שקיבלתי מסבא שלי, זאת גיטרה, והוא נתן לי אותה
במתנה". "רגע איתמר, אם זיכרוני אינו מטעני, אינך יודע לנגן
כלל בגיטרה הלא כך?". "זה נכון אמיר אני באמת לא יודע לנגן על
גיטרה, אל היום יצאתי לטיול, אך הוא לא סתם טיול, זהו מסע
לחיפוש אחר התשובה !". אמיר לא הבין על מה איתמר מדבר. "על
איזו תשובה אתה מדבר? ומה השאלה בכלל?".

"כאשר סבא שמואל נתן לי את הגיטרה במתנה, הוא סיפר לי סיפור
מדהים. הוא סיפר לי שהגיטרה הזאת הייתה שייכת לנזיר שחי בכפר
בארץ רחוקה, ושלאותו נזיר לא היו ידיים אך הוא היה מנגן בגיטרה
הזאת בדרך מיסתורית כדי לרפא אנשים ממחלותיהם. אף אחד לא היה
רואה איך הוא מנגן מפני שלפני שהוא היה מתחיל לנגן, הוא היה
בונה לעצמו אוהל קטן במקום שבו הוא היה צריך לנגן, נכנס אליו,
סוגר אחריו את יריעות הבד ששימשו כדלתות באוהל הקטן, מדליק
לעצמו נר אחד קטן, ובדרך מסתורית היו בוקעים מהגיטרה הזאת
צלילים נעימים, מיוחדים ורכים, ממש כמו של נבל, שהיו עוזרים
מאוד לאנשים שאותם הנזיר היה בא לרפא".

"איזה שטויות", אמר אמיר חברו של איתמר.
"אתה באמת מאמין לסיפור הזה?".
"תראה אמיר, זה באמת סיפור שלא קל להאמין לו", אמר איתמר.
"אך בכל זאת יש משהו שמאוד מסקרן אותי ודוחף אותי מבפנים לדעת
ולגלות את האמת מאחורי הסיפור של הגיטרה הזאת, לכן החלטתי היום
לצאת אל המסע לחיפוש האמת והתשובה של הסיפור הזה".
"מה אתה אומר אמיר, אולי אתה רוצה להצטרף אלי למסע?".
אמיר לא האמין לכל הסיפור הזה, אך הוא מאוד אהב את חברו
איתמר.

"שמע איתמר חברי היקר, אני לא מאמין לכל הסיפור הזה אפילו
בקצת, אבל אתה איתמר חברי היקר, וכיף לי להיות איתך, אז אני
מצטרף אליך למסע כי אני אוהב להיות איתך, בלי שום קשר לסיפור
הזה,או לגיטרה".

איתמר גם הוא מאוד אהב את אמיר, ולכן הוא מאוד שמח שהחליט אמיר
לבסוף להצטרף אליו אל המסע.

שוב הם הלכו יחד בשבילים המוכרים, והמשיכו להרחיק לכת דרך
השדות הירוקים, הם חצו ואדיות עמוקים, ופסעו בין פרחים בכל
מיני צבעים.

כעבור שעות מספר התחיל כבר להחשיך. איתמר ואמיר החליטו כי כבר
מאוחר לעשות את הדרך הארוכה הזאת חזרה אל ביתם, והחליטו כי את
הלילה הזה הם יעבירו בשינה בחיק הטבע, בלב היער השחור.

הם אספו מספר עצים כדי שיוכלו להדליק להם מדורה קטנה שתחמם
אותם
בליל הקיץ הנעים הזה.
הם התישבו להם שם ודיברו ליד המדורה, ולאחר שעות מספר הם נכנסו
אל שקי השינה שלהם ונירדמו אל תוך עולם שכולו טוב....


קול צעקה חזקה........


איתמר קפץ והתעורר בבהלה משנתו הקלה.
הוא הסתכל לצידו השמאלי שם היה אמור להיות חברו אמיר, אך הוא
לא היה שם.

"אמממממממיר !!!!" צעק איתמר בחוזקה, אך זה לא הועיל. "אמיר
איפה אתה? תענה לי אם אתה שומע אותי !!!", אך שוב לא נשמע קולו
של אמיר.

איתמר קם מבוהל ממקומו ומתחיל לרוץ סביב המקום שבו הם היו, כמו
חיה שלא מוצאת את גוריה.

אך פתאום לאחר ריצה של כמה שניות, ממש לא רחוק מהמקום שבו הם
מיקמו את עצמם בלילה, איתמר ראה דמות של ילד צעיר מוטלת על
הארץ. הוא רץ לכיוון הדמות ומתקרב אליה. "אמיר !!!" קרא איתמר
בכל כואב. "אמיר אתה בסדר?" שאל איתמר "איתמר זה אתה?", שאל
אמיר, "כן זה אני אמיר, מה קרה?". "אני לא ממש יודע", ענה לו
אמיר בקול חנוק מכאב. "שכבתי לידך בתוך השק שינה, ופתאום ממש
משום מקום, רצה אלי חיה גדולה, ולקחה אותי בשיניים שלה וגררה
אותי עד לכאן". סיפר אמיר לאיתמר ממש בכוחותיו האחרונים.

"מה לעשות אמיר? אל תמות לי בבקשה, אל תמות, אני מפחד שיקרה לך
דבר נורא! מה לעשות?".

"אנחנו רחוקים מאוד מהבית ואין מי שיתן לנו עזרה, מה אני יכול
לעשות כדי לעזור לך, חברי היקר?".

ובעוד אמיר מנסה להוציא מילה מפיו, הוא מסתכל אל תוך עיניו
הגדולות של איתמר, ובנסיון נואש ללא כוחות אמיר עוצם את עיניו
ומאבד את נישמתו בין ידיו של חברו הטוב מכולם.

"אמיררררררררררררר......."

קול צעקה נשמע ביער בעוצמה שיכלה להעיר את המת משנתו, אך גם זה
לא עזר.

"אמיר, אמיר שלי, חברי היקר מה קרה לך? מי עשה לך כזה דבר?".
בכה איתמר בבכי מר.

"מה עלי לעשות עכשיו?,איך אחזור הביתה מכאן? מה אספר שקרה?".
ובעוד אמיר בין זרועותיו של איתמר, בין זרועותיו של חברו שהוא
כל כך אוהב, לפתע עלה רעיון כמעט מטורף במוחו של איתמר.

לפתע הוא מרגיש ממש כמו בובת מריונטה שאין לה שליטה על
תנועותיה, כאילו ממש בניגוד לרצונו, כמו איזה שהוא כוח עליון
שמורה לו מעולמות בלתי נראים לעשות את מה שהוא עושה עכשיו.

הוא לקח את שני שקי השינה שהיו להם וקרע אותם לחתיכות בד
גדולות, הוא לקח את חתיכות הבד הגדולות שנוצרו משקי השינה
ובתוך דקות אחדות הוא בנה אוהל קטן הדומה להפליא בדמיונו לאוהל
שתיאר סבא שמואל בסיפורו על הנזיר מהכפר שהיה בארץ רחוקה.
לאיתמר לא היה מושג למה הוא עושה את מה שהוא עושה עכשיו, אבל
כך זה הרגיש לו. הוא לקח את אמיר בזרועותיו,גרר אותו לאט לאט,
והכניס אותו לתוך האוהל שהוא בנה משקי השינה. איתמר הדליק נר
אחד קטן ושם אותו ליד אמיר כדי שיוכל לראות את פניו. איתמר לקח
אל ידיו את הגיטרה שנתן לו סבא שמואל במתנה, ורגע, ממש רגע
לפני שאיתמר מתחיל לפרוט על מייתרי הגיטרה קרה דבר מדהים.
הגיטרה החלה פתאום להאיר באור בוהק, היא הייתה ממש זוהרת
בצבעים של כסף וזהב שעיטרו את כל כולה. ולאחר שניות מספר שזה
קרה לפתע החלו לבקוע מבעד לתיבת התהודה שלה, צלילים כמו שאיתמר
לא שמע לעולם. אלה היו צלילים רכים ונעימים כאלה, מעט מתכתיים,
ממש כמו של נבל המנגן בתוך אולם כנסייה גדול, עם הד מדהים שלא
נשמע מעולם קודם לכן.

איתמר לא האמין למשמע אוזניו, הוא לא האמין למה שמתרחש לנגד
עיניו. הוא לא נגע בגיטרה, אך בכל זאת משהו בסיטואציה הזאת
שהוא היה בה, יצר רגע של קסם. רגע שבו הגיטרה פתאום קיבלה חיים
משל עצמה והחלה לנגד צלילים שהוא לא שמע לפני כן לעולם. הוא לא
הבין מה קורה כאן וחשב שהוא אולי הוזה, או שהכל כאן רק בדמיון
שלו.

איתמר מסתכל לעבר אמיר ופתאום הוא שם לב למשהו מוזר.
איתמר מסתכל על ביטנו של אמיר והיא מתחילה לעלות ולרדת בקצב
נשימה. קצות האצבעות של הידיים שלו מתחילות לנוע, וכל גופו של
אמיר חוזר פתאום לחיים. טמפרטורת הגוף של אמיר חוזרת לעצמה
והוא פתאום מקבל צבע של חיים על פניו.

איתמר מתקרב אט אט אל אמיר כלא מאמין למה שקורה כאן עכשיו.
ובקול חרישי איתמר קורא.  
"אמיר ! אמירי, אתה בסדר?"

אמיר שמע את קולו של איתמר ואט אט פתח את עיניו. הוא הסתכל על
איתמר, הסתכל סביב, ושאל אותו.

"איתמר זה אתה?, מה קרה לי? איפה אני בכלל?".

איתמר לא מאמין למה שקורה כאן.
"כן אמיר זה אני, איתמר חבר שלך! הלכנו לטייל ולאחר שהלכנו
לישון ביער קרה לך דבר נורא, באה כנראה חיה גדולה או איזה טורף
ומשך אותך מתוך השק שינה למקום מסתור ושם........"

"עזוב איתמר" אמר לו אמיר

"לא משנה. אני מרגיש קצת מוזר אבל אני בסדר".
אמיר מסתכל מסביב ופתאום הוא שם לב שהוא נמצא באוהל שלא היה שם
קודם. ולפתע הוא גם שומע את הצלילים הכל כך מיוחדים האלה שגם
הוא לא שמע מעולם.

אמיר פנה אל איתמר ושאל אותו...

"מזה איתמר? תסתכל על הגיטרה שלך! היא מנגנת מעצמה! תסתכל על
הצבעים הבוהקים האלה, והצלילים הנפלאים האלה שיוצאים ממנה ללא
מגע אדם, מה קורה כאן איתמר? מי מנגן בה?". שאל אמיר את איתמר

"אני ממש לא יודע", אמר איתמר לאמיר, "אך הגיטרה והצלילים שלה,
זה מה שהציל אותך חברי היקר".

לאחר שעה ארוכה שהם היו שם בתוך האוהל והקשיבו לצלילים הנפלאים
שבקעו מהגיטרה שקיבל איתמר במתנה, הרגיש אמיר הרבה יותר טוב.
השמש כבר החלה לעלות מעבר להרים ויום חדש נתן את סימניו.

אמיר ואיתמר לקחו את כל חפציהם, ועם המון מחשבות בראש על מה
שקרה להם, הם החלו את המסע שלהם חזרה אל ביתם.
כעבור הליכה של מספר שעות בין שבילים ירוקים, וחציית ערוצי
נחלים קטנים, לפתע בין עצי החורש שמים לב איתמר ואמיר בדמות
איש זקן שהולך לא לאיטו, כאילו ללא שום מטרה מדוייקת לעברם.
ממשיכים לזהור ולבהוק באור חזק ומעורר פליאה לא שיגרתית.לפתע
איתמר ואמיר שמים לב למשהו מאוד מוזר. ככל שהם הולכים ומתקרבים
אל הזקן, הגיטרה הולכת ונהפכת שוב להיות זוהרת ובוהקת בהילה
ובזוהר של צבעים כסף וזהב כמו מקודם, וכך גם קרה אותו הדבר
לזקן שהם ראו. הם הולכים ומתקרבים, וכך גם הגיטרה והזקן

כאשר איתמר ואמיר היו כבר ממש קרובים, קרה דבר מדהים. שוב משום
מקום ללא כל מגע, החלו שוב הצלילים הנעימים והכל כך מיוחדים
לבקוע מבעד לתיבת התהודה של הגיטרה שהייתה על גבו של איתמר.
ממש באורח קסם, קרה שם הדבר המדהים מכל.

כאשר איתמר ואמיר הגיעו למרחק של שתי פסיעות מהזקן, הגיטרה
ניתקה מידיו של איתמר ממש כאילו איזו שהוא כוח עליון גורם לה
לעוף ולרחף ללא כל שליטה של איתמר בדבר, ישר לעברו של האיש
הזקן שעמד שם מולם.

מול עיניהם נגלה דמות של זקן בעל סבר פנים נעימות, הוא היה
לבוש בגלימת נזירים אופיינית, ונעליים מעור מרופט שנעל לרגליו.
אך פתאום שמו לב איתמר ואמיר שבאורח פלא אין לאיש הזקן הזה
ידיים. אך בכל זאת הגיטרה נשענה על ביטנו, באותו אור בוהק
וזוהר, בדיוק באותם הצבעים המדהימים שהיו קודם, וככל שהזקן עמד
שם יותר כך הלכו וגברו הצלילים שבקעו מהגיטרה, והם הלכו
והתגברו, הלכו והתפשטו לכל עבר כאילו שבעוצמתם הם יכלו להגיע
לכל נקודה הנראת באופק מכאן.

לאחר כמה דקות ששלושתם עמדו שם הסיטואציה המאוד לא שיגרתית
הזאת, החליט הזקן כי צריך להפסיק את מה שקורה כאן עכשיו וכך
הוא עשה. לפתע הצבעים הלכו ודעכו אט אט, ואיתם גם הצלילים.
וככל שזה קרה, פתאום ניתקה הגיטרה מביטנו של האיש הזקן, ושוב
במעוף קליל ממש ללא שליטה של אף אחד, היא עפה לה באויר עד
שנכנסה בחזרה אל הנרתיק שהיה על גבו של איתמר.



חיוך נעים היה על פניו של הזקן, והוא ברך את אמיר ואיתמר
בשלום.

"שלום לך איש זקן, מי אתה אם מותר לי לשאול?". שאל איתמר
בפליאה.

"אני נזיר מארץ רחוקה!", ענה הזקן לאיתמר.

"ומה אתה עושה דווקא כאן, ומה קרה כאן עכשיו, מה זה היה?".

"אהה, זאת שאלה מעניינת מאוד! באתי לכאן כדי לעשות מסע,  ולחפש
את התשובה!" אמר הזקן.

"וואו זה מדהים!!!", אמר איתמר "כי גם אני נמצא כאן ממש בשביל
אותה הסיבה".

איתמר שוב לא ידע למה, אך משהו מבפנים הרגיש לו נורא חזק לספר
לאותו הזקן את החוויה שהוא וחברו אמיר עברו אתמול ביער החשוך.
ובמיוחד לאחר מה שקרה כאן עכשיו, מבחינתו של איתמר הדבר היה
כבלתי נמנע.
הם ישבו שם שעות רבות וסיפרו לזקן את מה שהתרחש שם אתמול
בלילה, איתמר סיפר לו גם על מה שקרה עם הגיטרה שהחזירה את חברו
היקר אמיר אל חייו.


"עכשיו תורי לספר לכם מה אני עושה כאן". אמר הזקן.

"לפני מספר שנים בא אלי, אל הכפר שלי בארץ רחוקה, איש זקן נחמד
אחד  ורצה לקנות ממני גיטרה. היו לי שם המון גיטרות, אך משהו
הרגיש לי שהגיע הזמן להעביר למישהו אחר את הגיטרה שלי שהיא
הייתה מיוחדת במינה. בגיטרה הזאת לא כל אחד יכול לנגן כי צריך
לקרות משהו בתוך ליבו של האדם שאוחז בה כדי שדבר כזה יקרה."

"כאשר אני הייתי בגילך איתמר, גם אני קיבלתי את הגיטרה הזאת
במתנה מסבא שלי, גם אני רציתי לדעת מאוד לנגן בה, אך כפי שאתה
רואה אין לי ידיים, וכך אני מאז לידתי".

"יכולתי לבחור במצב הזה בשני דברים. אחד הוא להעלב, כי איזה
אדם עם חוסר רגישות יקנה לילד קטן גיטרה כאשר אין ביכולתו
אפילו לנגן בה.
אך האפשרות השניה שיכולתי לבחור בה הייתה להקשיב לסבא שלי וכך
בחרתי ועשיתי".

"כאשר קיבלתי מסבא שלי את הגיטרה לפני המון שנים, שאלתי אותו
את אותה השאלה שאתה שאלת את סבא שלך. שאלתי אותו מה הוא הכלי
הנוסף שבאמצעותו אוכל לנגן אפילו שאין לי את הידע, או את
האמצעי מספר אחד שבאמצעותו אפשר לנגן בגיטרה הזאת שהן
הידיים?".

"סבא שלי אמר לי. אני מתבייש לומר לך ילדי הקט, אך אין לי
התשובה בשבילך, אבל קח את הגיטרה ובבוא היום אתה תדע".

רק עכשיו פתאום התחיל להבין איתמר מה קורה כאן.
רק עכשיו התחיל איתמר לחבר בין הדברים.

"רגע! אני לא מאמין! זה אתה הנזיר שסיפר לי עליו סבא שמואל!!!,
זה אתה הנזיר בלי הידיים שהיה מרפא את האנשים בנגינת הגיטרה
שסבא שמואל קנה לי אצלך בכפר בארץ רחוקה לפני שנים מספר,
ועכשיו היא כאן אצלי!". אמר איתמר לזקן.

"אז מה קרה שם נזיר יקר?, ספר לנו איך אתה ניגנת לאותם אנשים
שהיו צרכים אותך תמיד, ותמיד שהיו צרכים אותך היית מנגן להם,
והרי שאין לך הידיים. איך היית מנגן ומרפא אותם מכל המחלות
שלהם, ואיך הגיטרה אתמול פתאום החלה לנגן כאשר אמיר חברי הטוב
נפצע, מה קרה שם שאיפשר את הרגע הזה פתאום, ואיך גם עכשיו
פתאום החלה הגיטרה לעוף ישר לעברך כאשר רק התקרבת ?, ספר
ספר..."

דחק בו איתמר

הזקן הסתכל אל עיניו הגדולות של איתמר, חייך אליו ואמר לו...

"התשובה שאני באתי לחפש כאן היום, היא בדיוק אותה תשובה שאתה
באת לחפש, ולשמחתי לאחר כל כך הרבה שנים היום קיבלתי את
התשובה".

"גם אני באורח פלא כל השנים האלה לא ידעתי ממש איך בוקעים
הצלילים מהגיטרה הזאת, אך בדיוק מתי שהייתי צריך אותם כדי
לעזור לבני האדם  זה קרה".

"תראה ילדי היקר, נכון שבשביל לנגן בגיטרה צריך ידיים כדי
לפרוט על כלי המיתר, אך הכלי הנוסף שאמרתי אז לסבא שמואל שצריך
כדי לנגן היא הרוח... כי הרוח היא הדבר האמיתי שניגן תמיד, וכך
זה קרה גם עכשיו". אמר הנזיר לאיתמר.

"רגע אבל על איזה רוח אתה מדבר? אתמול שהגיטרה ניגנה לא הייתה
שום רוח".

הזקן שוב הסתכל אל עיניו הגדולות של איתמר, חייך אליו ואמר
לו...

זאת הרוח שניגנה ילדי הקט, לא רוח הטבע, אלא רוח האדם........

הערה/הארה
סיפור זה בא לספר לנו שבכל דבר שאנחנו בוחרים לעסוק בו בחיים
שלנו, אם לצורך פרנסה, או אם לצורך הנאה. חשובה חדוות העשייה
ורוח האדם לא פחות מהכלים החומריים שנדרשים לביצוע הדבר.
גם ללא חדוות העשיה ורוח האדם יעשו הדברים ממילא, אך לא תהיה
סיביבם אותה הילה וזוהר שעטפה את הנזיר והגיטרה בסיפור.

זיכרו!!! דברים שנעשים/נאמרים מהלב מגיעים אל הלב.
ורואים ומרגישים את זה תמיד, רק אם זה באמת מגיע משם.

שלכם בברכת שבוע טוב ושקט