"הוא לא הרגיש כלום". ככה, במילים אלה איבדתי אותו.
לנצח.

אני משוטטת לי בבית, יחפה. את כפות רגליי מנעים שטיח צמר. לבן.
באפי עולים ניחוחות הבישול של הבית וברדיו מתנגן לו שיר צרפתי
שאת טיבו לא ידעתי.

הוא לא הרגיש כלום.

אני נשכבת לי על הדשא, פורשת ידיים לצדדים. הציפורים למעלה כמו
לועגים לי במעופם. השמש חמימה, והאוויר עוטף אותי כמו שמיכה
בלתי נראית.

הוא לא הרגיש כלום.

מבט חטוף לאחור. 'וואו' קטן חומק מגרוני ללא משים. שובל
אינסופי של צעדי טבועים בחול.
אני נעצרת ומתכופפת. חופנת מעט חול לח בידי וטועמת ממנו כאילו
מאכל האלים היה.

אומרים שלים אין זיכרון.
הלוואי ולי לא היה זיכרון.
אני מתחילה לפסוע לעברו, בידיים פרושות לצדדים.

כעת גם אני לא ארגיש כלום.
לנצח.