30/11/2002

פעם לפני הרבה מאוד שנים, בארץ מאוד רחוקה, מעבר ליבשות
ולימים, חיו להם בשקט ובשלווה את חייהם אנשים תמימים בשני
כפרים.

שני הכפרים לא היו ממש קרובים אחד לשני, כי בניהם הפרידו שני
נהרות גדולים. לכפר אחד קראו כפר העצב, ולכפר השני קראו כפר
השמחה.

לא סתם קראו כך לכפרים, מפני שכך זה היה.
בכפר העצב כך חיו שם האנשים, הם היו כל חייהם אנשים מאוד
עצובים. היית הולך שם ברחובות ורואה ממש את העצב החזק בעיניהם
של האנשים, הם כל הזמן היו בוכים, אפילו מזג האוויר היה שם כל
הזמן סגרירי, כי עננה של עצב כבד נפלה על הכפר כל הזמן. האנשים
בכפר העצב לא ידעו שמחה מעולם, כי גם התינוקות שנולדו שם,
נולדו אל תוך מציאות של עצב ולא הפסיקו לבכות מאז לידתם.

אך בכפר השמחה זה לא היה כך. שם בכפר השמחה האנשים חיו כל
חייהם בשמחה. היית הולך שם ברחובות ורואה אנשים שמחים כל הזמן,
מסבירים פנים, ואומרים שלום לכל אחד. היית הולך ברחובות ושומע
המולה של אנשים שמחים, וקולות של צחוק מכל עבר. אפילו מזג
האוויר שם מעל כפר השמחה היה שמח כל הזמן. שם בכפר השמחה, ירד
גשם רק יום אחד בשנה, כדי שיוכל להשקות את השדות של כפר השמחה.
הגשם הזה שירד שם רק יום אחד, הספיק לשנה שלמה. וחוץ מהיום הזה
שבו ירד הגשם מעל כפר השמחה היה שם מזג אוויר מצויין. אפילו
השמש הייתה מאוד שמחה לזרוח שם, כי ככה זה בכפר השמחה.
התינוקות שנולדו שם לא בכו, כי הם נולדו למציאות אחרת,  הם
נולדו למציאות של שמחה.


אז באותם ימים כדי שהאנשים בשני הכפרים יוכלו לרוות את צמעונם,
הם היו צרכים ללכת אל באר המים הקרובה אל בייתם ולמשוך ממנה
מים. בכל כפר היו 51 בארות מים.

בכפר העצב היו 50 בארות מים שהיו מלאות מים. אך המים האלה לא
היו מים רגילים כמו שאנחנו מכירים היום, אילו היו אותן דמעות
של עצב שירדו מפניהם של כל האנשים בכפר. האנשים שם היו כל כך
עצובים כל הזמן, והם בכו כל הזמן, ומרוב שהם היו בוכים כל
הזמן, הדמעות שזלגו מעיניהם היו יורדות לאדמה ונאספות טיפה
אחרי טיפה ומתנקזות אל בארות הכפר, וכך הבארות התמלאו כל הזמן
במים, במיי עצב.
אך הבאר הנוספת, הבאר ה-51, הייתה שייכת לכפר השמחה. הבאר הזאת
לא הייתה מלאה בדמעות של עצב, היא הייתה מלאה בדמעות של שמחה.
באר זו הייתה מיועדת לאנשים מכפר השמחה שהיו באים לבקר מידי
פעם בכפר העצב, כדי לעשות את עסקיהם, או שבאו סתם לבקר חבר
בכפר העצב.
אותו הדבר היה כך גם בכפר השמחה. גם שם היו 51 בארות.
50 בארות היו מלאות במים, אך גם המים של הבארות בכפר השמחה לא
היו מים רגילים. המים בבארות של כפר השמחה היו אותן דמעות
שזלגו מעיניהם של האנשים בכפר, אך אילו היו דמעות מרוב אושר
וצחוק. הדמעות חילחלו עמוק עמוק אל תוך האדמה ומילאו את בארות
הכפר. אך הבאר ה-51 הייתה שייכת לכפר העצב. הבאר הזאת לא הייתה
מלאה בדמעות של שמחה, היא הייתה מלאה בדמעות של עצב. ובאר זו
הייתה מיועדת לאנשים מכפר העצב שהיו באים לבקר מכפר העצב בכפר
השמחה.

בין שני הכפרים היה חוק. חוק מאוד חזק וקשה שאותו היה אסור
לעבור. לאדם שמגיע לבקר מכפר העצב בכפר השמחה מותר לו לשתות אך
ורק מבאר העצב שנמצאת בכפר השמחה. ואותו הדבר היה גם נכון לגבי
האנשים של כפר השמחה שבאו לבקר בכפר העצב. אף אדם משניי הכפרים
מעולם לא שאל לפשר העניין. אף אחד פשוט מעולם לא העיז לשאול
מדוע זה כך, מי המציא את החוק הזה. אותם אנשים משני הכפרים
פשוט נולדו למציאות הזאת שככה זה צריך להיות וזהו, אי אפשר
לשנות זאת לעולם.
היה כאן עניין חזק מאוד של אמונה, אמונה חזקה מאוד שמאוד קשה
לשבור אותה. כי אותם האנשים של שני הכפרים פשוט פחדו שאם הם
ישתו בטעות מבאר של הכפר האחר, יקרה להם דבר נורא.

במשך השנים באותם שני הכפרים הייתה אגדה מאוד עתיקה שאותה זקני
שני הכפרים היו נוהגים לספר סביב מדורה בלילות הקיץ הנעימים.
אגדה המספרת על אדם אחד מכפר העצב שבא לבקר את חברו מכפר
השמחה, וחברו מכפר השמחה הציע לו לשתות מעט מים, אך הוא לא שם
לב והוא נתן לחברו מכפר העצב לשתות ממי הבאר של כפר השמחה,
וכעבור שניות מספר אותו אדם מכפר העצב מת.

באותם שני הכפרים חיו להם שני אנשים זקנים, בערך בני 70 הם
היו. להם היה תפקיד מאוד מיוחד שאותו הם כבר עשו 60 שנה, מגיל
10, כמעט כל ימי חייהם.
התפקיד שלהם היה ללכת כל יום מכפר אל כפר ולמלא את באר האורחים
במים של הכפר השכן.
60 שנה הם היו הולכים, כל יום עם דלי מלא במים. זקן אחד היה
הולך עם דלי מלא במיי עצב אל כפר השמחה , ואילו האחר, היה הולך
עם דלי מלא במיי שמחה אל כפר העצב.
מעולם שניי הזקנים האלה לא נפגשו, היה משהו מאוד תמוהה בעניין
הזה, כי כל אחד מהם ידע על קיומו של האחר, אך מעולם הם לא
נפגשו. עד שיום אחד פתאום באמצע הדרך בין שני הכפרים, ראה הזקן
מכפר השמחה אל מול עיניו דמות של אדם זקן שהולך מולו ובידיו
דלי מים. התרגשות רבה אחזה בליבו של הזקן מכפר השמחה, הוא היה
כל כך שמח לראות את האיש הזקן מכפר העצב שעושה את אותה עבודה
שהוא עושה כל כך הרבה שנים, ועד היום מעולם לא יצא להם להפגש.
הם התקרבו אחד אל השני, ודקה ארוכה הם לא אמרו מילה. היה שם
משהו מאוד חזק ויוצא דופן בפגישה ביניהם, כי מעולם הם לא
נפגשו. הם מאוד התרגשו שניהם, וכל אחד מהם הביע את ההתרגשות
שלו כמו שרק הוא יודע. הזקן מכפר השמחה לא הפסיק לשמוח ולצחוק
כי ככה עושים אנשים שמתרגשים בכפר השמחה. ואילו הזקן מכפר העצב
גם הוא מאוד התרגש, ומרוב התרגשות לנוכח המפגש המאוד מרגש הזה,
הוא לא הפסיק לבכות.
שני הזקנים החליטו לעשות הפסקה קטנה מין הדרך הארוכה כי באמת
יש להם עכשיו תרוץ טוב.
הם ישבו שם שעות רבות ודברו. הם הסתכלו סביבם מעט על הנוף היפה
שהיה שם במקום בו הם נפגשו, ולאחר שברכו האחד את האחר בהמשך
דרך צלחה, הם המשיכו בדרכם.
אך דבר אחד הם לא ידעו. כאשר הם המשיכו בדרכם, כל אחד מהם לקח
בטעות את הדלי של האחר. הזקן מכפר העצב לקח את הדלי שבו היו
מיי השמחה, והזקן מכפר השמחה לקח את הדלי שבו היו מיי העצב.
כאשר כל אחד הגיע אל הכפר השכן אל באר האורחים שבכפר, הוא שפך
לתוכה את המים שהיו בדלי שלו.
ולאחר שעשו את מה שהם היו רגילים לעשות כבר 60 שנה, כל אחד מהם
חזר אל הכפר שלו.

כעבור ימים מספר אחד מילדי כפר העצב שאל את אימו אם הוא יכול
ללכת ולבקר את חברו בכפר השמחה. אימו אמרה לו," כן בני בוודאי
שאתה יכול, אך לפני שאתה הולך אל דרכך, אל תשכח את החוק, מותר
לך לשתות בכפר השמחה אך ורק מבאר האורחים, ובה נמצאים מיי עצב,
אחרת יקרה לך כמו שהאגדה מספרת, אסון נורא".  הילד כמובן שהיה
ילד מאוד טוב הקשיב לאימו כי הוא מאוד אהב את אימו וכיבד אותה,
אמר לה. "כן אמא, בוודאי שאני מכיר את האגדה, ואני יודע שיש
חוק, לכן אני מבטיח לך שאשתה אך ורק מבאר האורחים, כי אני לא
רוצה שיקרה לי חס וחלילה שום דבר". כך אמר ויצא אל דרכו.

כעבור שעות מספר של הליכה ממושכת, הגיע הילד אל כפר השמחה אל
בית חברו. הילד היה מאוד עייף וצמא מהדרך, כי הוא עשה דרך באמת
מאוד ארוכה מכפר העצב אל כפר השמחה. הילד מכפר העצב זכר את מה
שאימו ביקשה ממנו והזכיר לחברו מכפר השמחה כי מותר לו לשתות אך
ורק מבאר האורחים ובה נמצאים מיי עצב.

דבר אחד הם לא ידעו. הילד מכפר השמחה לא ידע, כמו שהילד מכפר
העצב לא ידע, שלפני ימים מספר שני הזקנים החליפו בטעות את
הדליים שהיו בידם ולכן המים שהיו עכשיו בבאר האורחים היו
מהולים במיי שמחה. הילד מכפר השמחה ניגש אל באר האורחים ומשך
ממנה מעט מים כדי שיוכל לרוות את צמעונו של חברו מכפר העצב.
הילד מכפר העצב לגם מעט מין המים, ולאחר כמה שניות כוס המים
הייתה ריקה לחלוטין.

לאחר כמה שעות שבילה הילד מכפר העצב בכפר השמחה, הוא החליט כי
כבר מאוחר והגיע הזמן ללכת אל דרכו חזרה הביתה אל כפר העצב.

לפניו הייתה עוד דרך ארוכה של מספר שעות הליכה, בשעות אלה היה
נוהג הילד, כמו כל ילד אחר מכפר העצב שהיה חוזר אל ביתו מכפר
השמחה נוהג לעשות. הוא פשוט היה הולך ובוכה, וכל המחשבות
העצובות והרעות היו עולות במוחו. אך הפעם פתאום הילד שם לב
שההרגשה הייתה אחרת. משהו מאוד מוזר התרחש כאן, כי פתאום הילד
לא הרגיש שום צורך לבכות, וכל המחשבות הרעות שהיו עוברות לו
בראש תמיד, פתאום נעלמו.  


הילד מכפר העצב המשיך בדרכו אל הכפר. הוא היה רגיל כבר למזג
האוויר שהיה הולך ונהפך להיות סגרירי מאוד ככל שהוא היה הולך
ומתקרב אל כפר העצב, אך הפעם זה היה שונה. הוא לא ידע בדיוק
מה, אך בתוך תוכו הוא הרגיש שמשהו שונה כאן. הוא הרים מבטו
מעלה ולפתע הוא ראה אל מול עיניו משהו מאוד מיוחד, משהו שהוא
לא ראה אף פעם קודם לכן מעולם. קרן אור חזקה יצא פתאום מבעד
לעננה הכבדה שהייתה מעל ראשו. הוא גם שם לב לעוד משהו מאוד
מוזר, הוא שם לב שלכל מקום שהוא הולך בדרכו, נפער חור בעננה
שמעל ראשו, וקרן האור מאירה כל הזמן אותו ואת הדרך שלפניו.
לאחר כמה שעות של הליכה, הגיע הילד אל כפר העצב, כאשר קרן האור
שמאירה אותו, הולכת ומאירה אותו בכל מקום.
האנשים בכפר העצב היו המומים לנוכח המראה המאוד לא שיגרתי הזה
שנגלה לנגד עיניהם. אך יחד עם זאת, קרה עוד משהו מאוד לא
שיגרתי. כל מי שפגש בילד שהגיע עכשיו מכפר השמחה, בקעה קרן אור
נוספת מהשמיים שהאירה גם אותו, וכעבור שניות מספר גם אותו אדם
הרגיש פתאום שאין לו שום צורך יותר לבכות, גם אותו אדם הרגיש
פתאום איך כל המחשבות הרעות ורגשות העצב נעלמות ממוחו. ולאט
לאט ככל שפגשו באותו הילד יותר אנשים בכפר העצב, כך בקעה לה
מתוך העננה הכבדה שהייתה מעל כפר העצב, עוד קרן אור, ועוד קרן
אור, ועוד אחת, ועוד אחת. עד שלבסוף התפוגגה לה העננה הכבדה
שהייתה מעל כפר העצב, ומזג האוויר הסגרירי שהיה שם שנים רבות,
פתאום נעלם. אך לא רק מזג האוויר של הטבע, כי גם "מזג האוויר"
של בני האדם שחיו בכפר העצב השתנה ונעלם, ומיום ליום, הלכו שם
יותר ויותר אנשים מוארים, שהיו מוארים בקרן אור חזקה של שמחה
שהאירה רק אותם. וכעבור מספר שנים החליטו זקני כפר העצב, להפוך
את השם של כפר העצב, לשם כפר השמחה.

לאחר עשר שנים שוב נפגשו להם שני הזקנים באמצע הדרך אל הכפרים,
שניהם כבר היו באמת מאוד זקנים, הפעם הם לא היו עם דליים בידם,
הם נפגשו שם למטרה אחרת לגמרי. באותה פגישה ראשונה לפני עשר
שנים בה הם החליפו בטעות את הדליים בניהם, הם קבעו שהם יפגשו
בעוד עשר שנים, כי כך ביקש הזקן מכפר העצב. הזקן מכפר העצב אמר
לזקן מכפר השמחה לפני עשר שנים באותה פגישה לפני שהם הלכו
לדרכם. "שמע חברי הטוב, אני חייב לבקש ממך בקשה, בעוד עשר שנים
אני רוצה שנפגש כאן, בדיוק באותו מקום, כי היום הולך לקרות
שינוי גדול כאן בעולם, ואם הכל ילך כמו שאני רוצה, ומקווה שכך
זה באמת יהיה, אני רוצה בעוד עשר שנים מהיום לגלות לך סוד".
הזקן מכפר השמחה לא הבין את מה שאמר לו הזקן מכפר העצב, אך
בתוך תוכו הוא בטח בחברו וכך הוא עשה.
כאשר הם נפגשו שוב, התיישבו להם שני הזקנים מתחת אותו העץ
שתחתיו הם ישבו לפני כעשר שנים. הם שוב הסתכלו סביבם על הנוף,
אך הפעם הוא היה שונה, הנוף היה אותו נוף, אך הפעם הוא היה
מואר, הוא היה מואר באור של שמחה.

הזקן מכפר השמחה כבר היה מאוד סקרן, הוא לא שכח את מה שאמר לו
חברו לפני כעשר שנים, והיה לו כבר צורך אדיר לדעת את פשר הסוד
הגדול שהבטיח לו חברו הזקן מכפר העצב לספר לו.

הזקן מכפר השמחה פנה אל חברו הזקן מכפר העצב ושאל אותו.
"נו אז מה באמת הסוד הגדול שלשמו אנחנו נפגשים היום כעבור כל
כך הרבה זמן ?"

הזקן מכפר העצב הסתכל אל תוך עיניו של חברו מכפר השמחה ואמר
לו. "תראה חברי היקר, כבר עשרות שנים אני ואתה עשינו את אותה
עבודה מאוד מתישה, כל יום כמעט הלכנו מרחק רב עם דלי של מים
כדי לשפוך אותו בבאר האורחים של הכפר השכן.
כל האנשים בכפר העצב שנולדו למציאות של עצב בכפר לא אהבו את
המציאות הזאת, אך הם פחדו לשנות אותה, הם פחדו שאם הם ישתו
חלילה מבארות השמחה הנמצאות בכפר שלך יקרה להם דבר נורא, והכל
מתוך אמונה מאוד חזקה בדבר. לומר לך את האמת, גם אני מאוד
פחדתי אך לי כבר נמאס, ואמונתי בשמחת החיים הייתה חזקה יותר
מהאמונה שיכול לקרות לי, או למישהו אחר מכפר העצב משהו באמת
נורא כתוצאה משתיית מיי השמחה הנמצאים בבארות הכפר שלך, לכן
באותה פגישה לפני כעשר שנים, החלפתי בכוונה בין הדליים, ואני
לקחתי את דלי השמחה ושפכתי את המים בתוך באר האורחים של כפר
השמחה, בה היו עד אז מי עצב בלבד, כאשר אותו הילד שתה מהמים
שהציע לו חברו, הוא שתה מיי עצב המהולים במיי שמחה, וכך אט אט
השמחה שהחלה לחיות בתוך אותו ילד עברה מאדם לאדם בכפר שלנו
ואיתה הגיע גם האור".

הזקן מכפר השמחה נבהל לפתע למשמע אוזניו והוא אמר לחברו הזקן
מכפר העצב.

"רגע, ומה עם מיי העצב שאני שפכתי למיי השמחה שהיו בתוך באר
האורחים בכפר שלך ?"

ענה לו הזקן מכפר העצב. "אין לך מה לדאוג חברי היקר, ידעתי
מחוכמתי ומנסיון החיים המצטבר שלי, שדלי אחד של מיי עצב בתוך
כל כך הרבה מים של שמחה, לא ישנו דבר, כי אין דבר יותר חזק
בעולם משמחת האדם, אך לנו לאנשי כפר העצב הספיק דלי אחד של מיי
השמחה שלכם כדי לשנות את חייהם של כל האנשים בכפר העצב
לעולם....".

הערה/הארה
גם היום לא פעם אנחנו מרגישים שאנחנו חיים "בכפר העצב", כי
המציאות של ימינו באמת מאוד קשה. אך כמו שאמר הזקן מכפר העצב
שהכל כאן מתחיל ונגמר באמונה. כנראה שבחיינו באמת האמונה נותנת
לנו המון כח, רק צריך לדעת מאיזו "באר" לשתות, ובמה אנחנו
בוחרים להזין את עצמנו בחיים. האם אנחנו בוחרים להזין את עצמנו
בעצב או בשמחה.

אני את הבחירה שלי מאיזו באר לשתות כבר בחרתי, ואתם?....

מקווה מאוד שנהנתם מהסיפור, ואולי תוכלו לקחת ממנו איזה שהוא
חומר למחשבה לצורת חיינו.

שלכם מאדם שבחר לחיות בכפר השמחה לנצח