הענן הורוד ממלא אותי מבפנים. הוא ממלא אותי מבפנים ונעים לי
אתו. הוא זורם בתוך הגוף נע והולך אל כל אחד מהאיברים. מה הוא
חושב לעצמו שהוא ממלא אותי כך ללא ספקות, ללא גבולות. אני
מתיישבת על הספה , מדליקה טלוויזיה. כל מה שיש זה שידורים על
הילדה שנרצחה על ידי אביה. איזה מן דבר נורא. למה שאבא יעשה
דבר כזה לבת שלו. האם אבא שלי היה יכול לעשות דבר כזה לי? האם
אני הייתי יכולה לעשות את זה למשהו אחר?
הענן הורוד מתחיל להתפשט עכשיו. הוא כבר יוצא החוצה, מקיף אותי
במן הילה ורודה. אני הולכת למכולת כשההילה הורודה מקיפה אותי
מסביבי. מהווה מעין חצץ ביני לבין העולם. אם מישהו ירצה עכשיו
לגעת בי הוא לא יוכל. ההילה תעצור בעדו. תשמש כמעין חומת מגן
ביני לבינו. אני הולכת ברחוב, הציפורים שרות על העצים. אני
מגיעה למכולת. אנשים מסתכלים עלי במבט קצת מוזר. שיסתכלו. אני
מרגישה מאוד נוח איתי ועם הענן הורוד שלי. אני מבקשת מהמוכר
סוכרייה על מקל. הוא לא שומע אותי. אני מכניסה את היד לענן,
מפזרת קצת מהורוד שמלפני וחוזרת על בקשתי. עכשיו המוכר שמע.
הוא מביא לי את הסוכרייה. אני משלמת ויוצאת. אני ממשיכה ללכת.
אין לי הרבה מה לעשות אבל אני יודעת שאני רוצה לעשות משהו.
אולי אני ארכב על אופניים? אולי אני אלך לעיר ואחפש עבודה?
אולי אני אלך לקניון ואחפש חברים? אני מתיישבת על המדרכה
ומביטה בשמים. הערב מתחיל לרדת וענן לבן מכסה את הירח. עובר על
פניו.