זה סיפור על ילד שלא ידע את החוקים. הוא לידע והוא היה תמים
ועם סטטוס כזה התוצאה היא דבר לא נעים. ואם אתם חושבים שזה מן
סיפור בחרוזים, אז זה לא. תקראו לזה אודיסיאה מזעזעת, תקראו
לזה דיברו מתוך העומס, הילד כבר שבור. אם תמצאו חלקים שלו
אצלכם אז תתנו לו אותם, כי הוא רוצה להיות שלם. הוא לא ידע את
החוקים ןאיך סידרו של עולם פועל, אז פעל. ובלי לשים לב שבר את
הנורמה והפר את החוקים. וככה נאבד. ממלא את עצמו באשליות שאולי
הוא בעצם היה בסדר ואלי זה הוא עם הכוח ואולי הוא השולט וזאת
בכלל היא שלא עוברת הלאה וזאת היא שלא אוספת רסיסים מהריצפה.
ואז זה מתנפץ. הוא מבין שהוא הסתכל על עצמו וחשב על עצמו כל
הזמן רק שיותר נוח להשליך את זה על מישהי עם גוף יפה ושיער
ארוך. ואז זה רגע השבירה. הרגע שהקרח, שנסדק כבר הרבה זמן,
נשבר. הוא נופל למים הקרים ומנסה לשחות רק שפתאום הוא שם לב
שהוא לא על-יד המזח כמו שהוא חשב. הוא באמצע האגם המחורבן. "מה
אני עושה?" הוא חושב לעצמו. וחושב וחושב וכולם ממשיכים לשחות
כאילו שהוא תמיד מפספס את הקורס הזה שכולם לוקחים וככה הם
יודעים מה הם אמורים לעשות ורק הוא לא מוזר שלא יודע על
הכללים. והוא עדיין שוחה במן אפטיה מדאיגה. ואז מגיע הרגע
שהשבירה והכאב עושים וידוי הריגה. הוא מתחיל להרגיש שהוא רק
רוצה לעצום עיניים ולעוף. לעוף למקום שבו החברה היא לא מפלצת
ענקית שכל הזמן צריך להקריב לה אינדיבידואלים חיים. וברגע הזה
הוא כבר לא חושב על הזמן שהוא ימצא מישהי שתאהב אותו, הוא פשוט
רוצה לעזוב הכל. למוטט כל מה שהוא היה בזמן שהיה ולהתחיל לבנות
מחדש. "למה אתם לא נותנים לי?" הוא אומר בראש "למה אתם חייבים
להגדיר כל אחד?"
ככה זה היה היום היא באה וישבה קרוב אבל רחוק. זה היה באמצע
ההפסקה, באמצע ביה"ס, באמצע היום, באמצע גיל ההתבגרות ובכל זאת
תחושה של סוף. אז מהר הוא הולך לשתות, מכניס קצת מים לפה
וחוזר. אם תלך לשבת במקום אחר,ילד, אתה לא תישב מולה ולא יכאב
לך כל-כך! אבל הוא יושב שם. "אני אבוד" הוא אומר והלך. עולה
במדרגות למעלה. מתיישב מעל הרחבה, שואף את האוויר ומרגיש טוב.
פה למעלה באמת טוב. " אם צריך אני אשבור מיתוסים, אבל אני לא
אהיה קורבן אינדיבידואלי שלכם! הוא חושב בראש. "יש לך קוץ
בתחת" אומרים לו החברים שעלו איתו למעלה והוא יודע שזה נכון.
באמת יש לו קוץ בתחת.