מגדלי ענק אפלים הנוגעים בשמיים אפורים.  מאות אלפי אורות.
עשרות אלפי הבהובים.  מאות מעברי זכוכית המחברים בין מגדל אחד
למשנהו. עשרות שלטי מידע אלקטרוניים ומסכי פרסומות דיגיטליים.
אינסוף מעברים תת קרקעיים המקשרים בין אינסוף אולמות וחדרים
חשוכים.
אינספור אנשים, המוני בני אדם הנעים ממקום למקום בצפיפות
מרבית. נוגעים בזה וחולפים על פניו של זה. לעתים נעצרים לשוחח,
מחליפים מילים וחיוכים. לעתים בקבוצות קטנות, לעתים בזוגות.
פה ושם, על גבי בימות קטנות נעמדים אנשים ומנסים לרתק את הקהל
שמסביב בדבריהם.
חלקם מוכרים יותר ולכן אוספים סביבם יותר אנשים, וחלקם מוכרים
פחות ולכן ממשיכים לעמוד לבדם. רעש והמולה עוטפים את רחובות
העיר הזו, בתדירות רציפה שאינה חודלת אפילו לשנייה אחת

מחוזות, אזורים, רבעים, שדרות, כיכרות, סמטאות
כרך קודר שגבולותיו אינם ברורים ולעתים נראה כי אין לו גבולות
משום שהוא ממשיך לגדול ולהתפתח ללא הפסק..
מצדו האחד של הכרך הזה אוקיינוס אדיר וערפילי ואילו מצדדיו
האחרים מרחבים אינסופיים ההולכים אט אט ונבלעים בתוך קצב
גדילתו הבלתי פוסק

והנה, איש צעיר במראהו, בעל שיער זהוב וארוך, וזקן זהוב לא
פחות, נעמד על אחד מאותן בימות, מביט סביבו וסוקר במבטו את
המוני האנשים שמתחתיו, ואז מצמיד ידיו אל פיו וקורא בקול
אדירים:
"הקשיבו, הקשיבו!!!"
נראה כי צעיר זה מוכר למדי מכיוון שאכן המוני אנשים נעצרים
במקומם ומביטים אליו.
שקט משתרר סביבו. הצעיר מביט אליהם, עדיין שותק, נותן לאפקט
קולו האדיר לשוות נופך דרמטי לדברים העתידים להיאמר
"הקשיבו לדבריי!!" הוא ממשיך בקול רועם ובוטח   "הקשיבו להם
וזכרו אותם, כי היום זהו יום שייזכר לעד!!"   הצעיר שוב משתתק
ורואה את כולם מביטים אליו בתמיהה
"היום, אנשים יקרים,כאשר אנו עומדים על ספה של שנה חדשה, היום
זהו יום המהפכה.. היום זהו היום בו מתחילה היסטוריה חדשה
ובידכם האפשרות ליטול בה חלק.. "  עוד ועוד אנשים נאספים
סביבו, עוד ועוד אוזניים קשובות ועיניים בוהות
"עד מתי, אנשיי היקרים.. עד מתי, תושביי החביבים, תתנו למקום
המפלצתי הזה לשלוט בכם.. עד מתי תסגדו לעיר האפילה והקודרת
והחונקת הזו..עד מתי תתמכרו למגדליה המאיימים ולאורותיה
המהפנטים..?
הרי אתם, כולכם,  אנשי יצירה.. כולכם, ללא יוצא מן הכלל, כולכם
אנשי ספרות ושירה ואנשי ציור ורישום ואנשי פיסול ואנשי צילום
ובימוי..  כולכם רוצים לפרסם את יצירותיכם, כולכם מבקשים להגיע
לכמה שיותר אנשים אחרים, כולכם רוצים להיהפך למוכרים ואהודים
ונאהבים. חלקכם אכן מצליחים בזאת יותר וחלקכם פחות..
אך האם שאלתם את עצמכם פעם למען מי באמת אתם עושים כל זאת..?
למען מי, אנשים טובים וחביבים שלי, אתם יושבים ושוקדים כה הרבה
ומאמצים את מוחכם היגע..? האם אתם עושים זאת באמת למען
עצמכם..? האם אתם באמת מצליחים לקבל את ההכרה ואת האהדה ואת
האהבה שאתם כה משתוקקים לקבל..? לא ולא, תושבים שלי.. לא ולא,
יוצרים יקרים שלי.. אינכם מצליחים לקבל כל זאת פשוט משום
שאינכם יכולים כבר..האם אתם יודעים מדוע..?"
והוא שוב משתתק ונותן לדבריו האחרונים לחלחל אל תוך ראשי
ההמונים שכעת עומדים ומביטים אליו
"אינכם יכולים פשוט משום שזה כבר בלתי אפשרי במקום הזה..במקום
הכל כך ענק הזה.. בכרך הכה קר ומנוכר הזה..בצפיפות הנוראית
הזו....
לא, אנשיי היקרים.. לא תמיד זה היה כך.. פעם היו זמנים אחרים,
זמנים שונים.. פעם הכרך הענק הזה שסביבכם היה לא יותר מכפר
קטן..פעם היינו קהילייה מצומצמת ואנושית, כולם הכירו את כולם,
כולם באמת אהבו את כולם.. אף אחד לא הרגיש זר ומוזר, ובודד
ומנוכר.. אף לא אחד..
אבל לאט לאט הלך הכפר הזה וגדל והלך והתרחב, ובלע עוד שטחים,
ככל שהצטרפו אליו עוד ועוד אנשים, עוד ועוד יוצרים.. ומכפר הוא
נהפך לעיירה ומעיירה לעיר ולבסוף מצאנו את עצמנו במטרופולין
אדיר, במין מגאלופוליס מפלצתי, שפשוט הולך ובולע לתוכו עוד
ועוד שטחים, עוד ועוד אנשים, יוצרים כמוכם.... וככל שיותר
ויותר הצטרפו כך נוצרו יותר אשפה וזוהמה, והיצירות הטובות
והאיכותיות באמת, אבדו בתוך ים הזבל והפיח והזיהום שנוצר כאן
במשך השנים..
האם באמת אינכם רואים..?? האם באמת אינכם מבינים עבור מי אתם
יוצרים ופועלים..? אינכם עושים זאת עבורכם.. וודאי שלא!! ממזמן
כבר פסקתם מליצור עבורכם.. אתם עושים זאת אך ורק עבור המפלצת
הזו שמסביבכם.. היא סופגת לתוכה את כל כתביכם, מילותיכם,
משפטיכם, ציורכם.. היא סופגת ובולעת לתוכה את כל מה שאתם
יוצרים והוגים.. בעזרת הדמיון שלכם.. בעזרת הדמיון שלנו, של
כולנו, היא בונה לעצמה את מגדליה המאיימים, הנוגעים בשמיים..
אתם, כל אחד מכם, הנו כלום עבורה..פרט חסר חשיבות וערך..
המפלצת הזו מנצלת אתכם ואת עבודתכם רק כדי שתוכל להאדיר את
עצמה ואת שמה..
וכמו שאמרתי- לא תמיד היא הייתה כזו..פעם היא אכן הייתה מקום
חדש, מלא אידיאה ותקווה עבור אנשים כמונו.. אבל עם חלוף השנים,
היא שינתה את פניה והפכה למקום מעוות וחולני..למקום עייף
וזקן..
בידכם הכוח לשנות זאת, תושבים יקרים.. בידכם הכוח ליצור את
המהפכה!! לא, אל תדאגו.. לא מדובר במהפכה אלימה, רווית דם
וצער.. שבענו די ממהפכות שכאלו.. לא ולא..זוהי מהפיכה
שקטה..מהפיכה עדינה.. מהפיכת קטיפה, אם תרצו..
אנשים יקרים..על שפת האוקיינוס האדיר והערפילי הקרוב אלינו
נמצאת ספינה. אני בניתי אותה, במו ידיי, במשך יותר משנה..היא
אינה גדולה במיוחד אך מספיקה להכיל כמה עשרות מכם..
היא מספיקה להכיל בדיוק את הטובים והטובות ביותר מבינכם, את
האמיצים והאמיצות ביותר..את אלו שיסכימו להצטרף אליי במסע לארץ
חדשה.... המסע לאוטופיה!!"
הצעיר משתתק, נותן דרור לרחשים וללחישות ההמוניים שנוצרו סביבו
בעקבות  דבריו האחרונים
"הקשיבו לי, אנשים יקרים, הקשיבו!!.. אני מדבר על מקום חדש
לגמרי.. מקום נקי וטהור..מקום ריק וטבעי לחלוטין.. מקום בתולי
שיד האדם עדיין לא נגעה בו.. אני מדבר על דף חדש!! על התחלה
חדשה..אני מדבר על יצירת מקום, כמו זה שהיה כאן פעם, לפני
שנים.. זוהי אוטופיה, שמחכה לכם בצדו השני של האוקיינוס... מי
מכם יעז לבוא עמי..!! מי הם אותם עזי לב שיסכימו לנטוש את
המקום הגוסס הזה ולעלות ביחד איתי לספינה שתיקח אותנו לעולם
החדש!!!"
ושוב מתחיל הרחש האדיר הבוקע מכל אותם מאות ואלפים שמקיפים
אותו
והנה נשמעת צעקה מרעידת אוזניים אשר משתיקה באחת את כל אותם
המוני בני אדם. לבימה הסמוכה לזו של הצעיר, עולה צעירה, כבת
גילו. שיערה הכהה  אסוף לעשרות צמות קטנות ועיניה  חדות
ובהירות. הן משוות לה מראה חתולי ועדין אך קולה  תקיף ורועם,
אף יותר מזה של הצעיר שלידה
"אל תקשיבו לו!!!" היא צועקת בחמת זעם   "האם אתם באמת כאלו
חסרי דעת ובינה שתלכו שבי אחרי כל מי שמתיימר להנהיג אתכם..
אין שום אוטופיה ואין שום עולם חדש!! אלו רק מיתוסים,
דמיונות שווא במוחו של סהרורי.. הספינה שלו תוביל אתכם אך ורק
לאבדון!!!  זהו ביתכם וכאן מקומכם.. העיר הזו שסביבכם נועדה
בראש ובראשונה עבורכם.. אתם תורמים לה והיא מחזירה לכם.. אתם
מפרים אותה והיא מפרה אתכם.. זוהי הדדיות פשוטה, כך היא הייתה
מאז ומתמיד וכך היא תישאר לנצח.. המקום הזה גדל ללא הפסקה פשוט
משום שיותר ויותר אנשים מצטרפים אליו, פשוט משום שיותר ויותר
אנשים רואים ומבינים עד כמה מיוחד המקום ועד כמה מיוחדים
תושביו.."
"אל תקשיבו לה!!!" הצעיר מתפרץ לדבריה "היא הרי מייצגת את אלו
השוכנים גבוה במגדלים..אלו המנצלים אתכם ואת עבודתכם הרבה רק
בכדי שיוכלו לחוש קרובים יותר לשמיים.. המקום הזה הרי הפסיק
להיות מיוחד כבר לפני שנים!!    המקום הזה מכיל בתוכו אינסוף
הררי אשפה וזבל!!! טונות של מילים וכתבים שנאמרו אך ורק לשם
פרסום הוגיהם.. האיכות נמוגה ונעלמה אל תוך תהום נשייה אפילה..
אני, לעומת זאת, מתכוון לקחת עמי רק את הטובים ביותר..רק את
ההוגים האיכותיים והמעולים מכולם.. וביחד ניצור שם, באוטופיה,
חברה איכותית ונבונה.."
"הא!! תקשיבו לו!!" עכשיו תורה..  "חברה איכותית ונבונה..
ראו עד כמה הוא מזלזל בכם וביכולתכם ליצור.. הרי אתם יודעים
טוב מאוד כי רק כאן אנו מאמינים כי כולם שווים בפני כולם..לכל
אחד ואחת הזכות לבטא את עצמם, כל עוד אינם פוגעים באחרים.. רק
כאן ניתן להמשיך ולקיים חברה שוויונית וצודקת..וחוץ מזה.." היא
פונה אל הצעיר בקול לועג  "מה יקרה לאחר שתגלו את אותה קרקע
בתולית..הן באותו הרגע תזהמו אותה.. ואם לא מייד אז בחלוף
השנים, כאשר גם אליכם יצטרפו יותר ויותר אנשים..גם אוטופיה שלך
תיהפך בסופו של דבר להיעתק מושלם של המקום הזה.."
"לעולם לא!! לא אתן שמשהו כזה יקרה..אני, ומי שיבוא איתי,
נישאר סגורים בפני השפעות חיצוניות. לא ניתן להמוניות הזולה
לקלקל אותנו, כפי שארע כאן.... וחוץ מזה.." הוא פונה אליה
בחיוך ערמומי ומביט אל הקהל האדיר  "חוץ מזה..ממה את כל כך
מפחדת..ממה את, ואלו שם למעלה במגדלים ששלחו אותך, כל כך
חוששים.. הרי מדובר רק בכמה עשרות שיבואו עמי..קמצוץ בהשוואה
למסת האנשים המאכלסת את הכרך הזה.. אני אומר לך ממה אתם כה
מפחדים.. אתם יודעים שברגע שנמצא את אוטופיה ונוכיח כי היא אכן
קיימת, יצור הדבר דחף אדיר בקרב שאר ההמונים שכאן לצאת
לכיוונים אחרים ולנסות את מזלם..אתם יודעים שברגע שאנו נעלה על
הספינה ונפליג מכאן, ברגע שאוטופיה תיוולד, יהווה הדבר גזר דין
מוות למקום החולה ומוכה הגורל הזה..אתם יודעים זאת ולכן מבקשים
למנוע את אוטופיה בכל מחיר.... אם כך.. מי הראשון שיצעד קדימה
ויעמוד לצדי!!! מי הראשון שיקום ויאמר- הלאה הכרך הגדול, הלאה
העיר האפילה, הלאה הקרירות והניכור, הלאה הררי הזבל וטונות
האשפה, הלאה הצפיפות והזוהמה, הלאה הבינוניות והשטחיות, הלאה
הניצול והדיכוי... תחי המהפכה,
תחי אוטופיה!!!  
אלפי האנשים שמסביב פורצים באותו רחש דיבורים מחריש אוזניים.
חלקם צועקים, חלקם מתווכחים, חלקם זועמים.. חלקם מהנהנים בראשם
בהסכמה..
הבחורה הצעירה מנסה שוב להשתיק בקולה את רחש האדירים שסביבה אך
הפעם אינה מצליחה והיא נותרת עומדת במקומה חסרת אונים
והנה, לפתע, האנשים העומדים בקדמת הקהל זזים ומפנים מקומם
למישהו העובר בינם. הצעיר והצעירה, העומדים על הבימות, עדיין
לא מסוגלים להבחין במי מדובר.
תזוזת האנשים הולכת ומתקדמת עד לקצה הקהל ומתוכו יוצא אדם, על
פניו מסיכה לבנה, גלימה שחורה נחה את כתפיו וכובע, שחור גם כן,
מונח על ראשו.
האדם האלמוני הזה מתקדם אל הבימה, עליה ניצב הצעיר, זהוב השיער
והזקן, מטפס עליה ונעמד לצדו של הצעיר.  בבת אחת נדום הרחש
המזמזם הבוקע מהקהל והשקט חוזר לשרור.
חיוך של סיפוק וניצחון מופיע על פניו של הצעיר והוא שב ומביט
אל הבחורה שמולו
"אם כך!! הריני גאה להציג בפניכם את המתנדב האמיץ הראשון המוכן
לסכן עצמו על מנת להגיע אל המנוחה והנחלה.. מיהם הבאים שיצטרפו
אליו?  מיהם הבאים ש.." אך הוא משתתק באחת כאשר האדם האלמוני
מסמן לו, בידיו, לעצור מדיבורו הרועם
האלמוני סוקר את הקהל האדיר שסביבו, מבעד לחורי העיניים
שבמסכתו הלבנה
הוא שב ומביט אל הצעיר
"לא באתי כדי להצטרף אליך.." הוא פותח ואומר    "באתי כדי לומר
לכם, לכולכם, להתפזר וללכת מכאן.... הצעיר הזה טועה.."    
"מי אתה שתאשים אותי בטעות??!!" מתפרץ הצעיר  "אל תקשיבו
לאיש הזה!!" הוא צועק לקהל  "הוא לבטח אחד משוכני המגדלים..
הוא ירד אלינו, אל העם הפשוט, רק כדי לפזר את ההתקהלות המוצדקת
הזו.. הם שלחו אותו, כמו את זו שמולי, רק כדי למנוע מאתנו
לפתוח במהפכה!!"   ושוב הקהל האדיר מתחיל לשוחח ולהרעיש
ולהתווכח אך הוא גם הוא משתתק באחת ברגע שהאלמוני מרים את
ידיו
"לא. איני אחד משוכני המגדלים.. אף אחד לא שלח אותי.. עליתי
לכאן מרצוני שלי, כדי לומר לכם שהבחורה הצעירה צודקת.. אוטופיה
לא קיימת..."
"אתה אינך יכול להוכיח שהיא לא קיימת!!" קורא הצעיר בקול זועם
"גם אתה אינך יכול להוכיח שהיא כן קיימת.... לא באתי לכאן על
מנת להוכיח משהו או להפריכו.. באתי על מנת לפנות אל ההגיון
שלכם..אל הרגש.. באתי על מנת למנוע מאלו מכם החושבים עצמם
לאמיצים מלעשות מעשה שטות אשר ייקח אותם אל מותם.."
"מי אתה!?!  מדוע אינך מזדהה בפנינו?!" שואל הצעיר שוב בקולו
הזועם
" אני אחד מכם.." משיב האיש  "גם אני כותב כמוכם.. אך אני כותב
ומפרסם כאן בשתי זהויות נפרדות..חלק מכירים אותי בזהות הזו
וחלק בזהות האחרת..זו הסיבה שהנני מעדיף שלא להיחשף בפניכם.."
"הא!!" צוחק הצעיר בבוז  "השמעתם מימכם דבר יותר מגוחך מזה??
הרי עומד בפניכם אדם מטורף!! הוא סובל מסכיזופרניה מתקדמת.."
חלק מהאנשים שבקהל פורצים בצחוק
"האם אתם מבינים עכשיו למה התכוונתי כשאמרתי לכם כי המקום הזה
חולה ומעוות!! המקום הזה מעוות גם את מחשבתם של תושביו והופך
אותם לחולים כמוהו..אם לא תבואו איתי הרי שיהיה צפוי לכם גורל
דומה!!"   ושוב פורצים כולם בצעקות ושוב האדם האלמוני נאלץ
להרים ידיו בכדי להחזיר את השקט אל האנשים
"הסיבה שבגללה קיימות בי שתי זהויות אינה קשורה למקום הזה..
היא קשורה אליי...ולא עליתי לכאן על מנת לשוחח על הזהויות שלי
או על עצמי.. עליתי לכאן על מנת לומר לכם רק דבר אחד..."
והאלמוני משתתק ושוב סוקר בעיני המסכה שלו את הקהל
"עליתי בכדי לומר לכם כי אין אתם יוצרים והוגים עבור המקום
הזה, מדכא ומאיים ככל שייראה.."
"אז עבור מי הם יוצרים?!?" שוב מתפרץ הצעיר  "וודאי שלא עבור
עצמם.. הם כבר פסקו מליצור עבור עצמם לפני שנים.."
"אין אתם יוצרים עבור המקום הזה..." ממשיך האלמוני בדבריו
"ואיני יודע מי מכם יוצר עבור עצמו ומי לא אך אני יודע עבור מי
אתם כולכם כן יוצרים..."

מגדלי הענק המתכתיים מביטים על כולם מלמעלה בשקט מאיים

"..אתם פשוט יוצרים עבורם.."    "עבור מי??!"  שואל הצעיר
שלידו בתימהון
"עבורם.. עבור כל אותן דמויות המופיעות בעולמות הקסומים שכל
אחד מכם יוצר..והרי לשם כך אתם נקראים יוצרים, הלא כן..?  רק
בזכותכם כל אותן דמויות, כל אותם עולמות, נוצרים ונולדים
ומתגלים..  אינכם זקוקים לספינה שתיקח אתכם לגלות עולם חדש..
אתם הרי מסוגלים לגלות אלפי עולמות חדשים באמצעות דמיונכם
המופלא.. ואין זה כלל משנה היכן תעשו זאת..."
"דמויות!? על אלו דמויות אתה מדבר, לכל הרוחות??  העולמות האלו
הן פיקציה..חזיונות שווא במוחותינו..שום דבר ממה שיוצרים כאן
אינו באמת קיים.. שום דבר אינו אכן מציאותי...אבל אוטופיה
היא מציאותית!! והיא מחכה לכם, לאלו עזי הלב שיהיו מוכנים
להצטרף אלי במסעי.."

אך כעת מביט אליו האדם האלמוני, ועיניו מצטמצמות קמעה ונדמה כי
אולי מחייך לו שם, במעמקי המסכה, חיוך כמעט ובלתי מורגש
"אמור נא לי, אדוני הצעיר.." הוא משיב בקול שקט ואיטי  
"..אמור נא.. האם אתה מציאותי..?"
הצעיר אינו מבין את שאלתו   .."למה אתה חותר?? וודאי שאני
מציאותי!!"
"וכיצד אתה יודע זאת..?"
"מכיוון..איני מתכוון אפילו לענות על השאלה המגוחכת
הזו...מכיוון שאני כאן..מכיוון שכל אלפי האנשים שכאן רואים
אותי!! אם הם רואים אותי הרי שאני מציאותי!!"
"..אבל השאלה שיש לשאול היא האם גם כל אותם אלפי אנשים שכאן
הנם מציאותיים..ואם התשובה לכך תהיה שלילית הרי שהתשובה לשאלה
הראשונה ששאלתי אותך תהיה שלילית גם כן.."
הצעיר מביט אליו בתימהון ואז מביט אל כל קהל האלפים שתחתיו
ופורץ בצחוק קולני
"שמעתם??? שמעתם את דבריו של המטורף הסכיזופרן... הוא טוען כי
אתם אינכם קיימים באמת..הוא טוען כי אף אחד מאתנו אינו
מציאותי..."  קולות צחוק רועמים נשמעים מתוך קהל האדירים
שמסביב
האלמוני מביט אליהם ומחכה כי ישתתקו
"האם רוצה אתה כי אגלה לך ולהם את הסיבה האמיתית שלשמה אתה
מייחל למצוא את אוטופיה ולהקים שם מקום חדש?" הוא שואל את
הצעיר בשקט
הצעיר מביט אליו כלא מבין אך חיוך גדול מופיע על פניו
"כן!! אשמח מאוד אם תוכל לגלות לי ולקהל היקר את הסיבה האמיתית
והמוסווית הזו.." והוא שוב פורץ בצחוק
האלמוני מביט בו
"כל הסיבות האלו שעליהן דיברת מקודם..הניכור, הצפיפות,
השטחיות, הזיהום.. ייתכן מאוד שיש בהן מן האמת..לא אנסה להכחיש
זאת..  אך לא זו הסיבה האמיתית שלשמה אתה משתוקק לגלות ארץ
חדשה.."
"אם כך, מהי הסיבה האמיתית שלשמה אני משתוקק לגלות ארץ חדשה.."
פונה הצעיר לכולם בחיוך
"אתה משתוקק להקים מקום חדש, אתה מייחל להתחיל את כל זה
מהתחלה, פשוט משום שאתה חש, מזה זמן רב, כי במקום הזה, המקום
הכה גדול הזה, על כל מאות אלפי יצירותיו ועשרות אלפי יוצריו,
אינך יכול יותר להיות מקורי..אינך יכול יותר לחדש.. אתה מרגיש
כי כל הייחודיות שלך, שפעם, בימים בהם היו כאן מעט אנשים,
הייתה כה מיוחדת וזוהרת, הייחודיות הזו נטשטשה ונעלמה בתוך
אוקיינוס המלל הגדול שנוצר מסביב.. ואתה יודע כי רק במקום חדש,
מקום טהור ובתולי, כפי שכה היטבת להגדיר מקודם..רק במקום כזה
שאתה תהיה מקימו, רק שם תוחזר לך אותה מקוריות זוהרת שאליה אתה
כמה זה שנים...."
"שטויות!!" קורא הצעיר בקול זועם   "אני מקורי וייחודי גם
כאן..לא איבדתי ולו במעט את השנינות והיצירתיות שתמיד אפיינו
אותי.."
האלמוני ממשיך להביט בו
".. 'נאמר כבר הכל וגם זה כבר נאמר..' האם לא חזרת וכתבת
את השורה הזו במחברתך בליל אמש ובלילות הקודמים לו?.."
"על איזו מחברת אתה מדבר??" שואל הצעיר אך רעד מתגנב לקולו
"אותה מחברת בה רשמת את שרטוטי הספינה..אותה מחברת בה כתבת
בפירוט רב על אוטופיה ועל האופן בו אתה רוצה שתיראה, לאחר
שתתיישב בה.."
הצעיר מביט בו כאילו וראה מול עיניו פאנטום שהגיע היישר ממעמקי
השאול
"זה..זה..איך אתה יודע..הן לא הראיתי את המחברת הזו
לאיש..לאיש..!"
האלמוני מחזיר לו במבט רך וכמעט מלטף
"אמרתי לך.. ניסיתי לומר אך לא הקשבת.. אתה אינך מציאותי.. לא
יותר מציאותי מאוטופיה שאותה אתה כה מייחל לראות.."
"אז.. אז מה אני אם כך..?"
האלמוני מביט בו שוב באותו מבט שכמו מנסה ללטף ולהרגיע
"דמות..דמות בדויה במוחי שלי.. בדמיוני שלי.. דמות דמיונית,
כמו כל האלפים שכאן מסביב..כמו כל המקום האפל והקודר הזה..."
הצעיר מביט בו, שקט ונפחד, במבט השמור רק לאלו שנתחוור להם סוד
חשוך ואפל..רק לאלו אשר קיבלו תשובה לשאלה עתיקה, מהותית
וקיומית, תשובה שיותר מכל וכל, לא היו רוצים לקבל.. הוא סוקר
במבטו את כולם ואז מרים את ראשו למעלה אל מגדלי הענק..הוא שב
ומביט באלמוני     "אז..אז אם כך..מה אתה?.."
"אני?..איני יודע.. כל שאני יודע הוא שאני יוצר, כמוכם, וכולכם
קיימים בראשי.. את כל המקום הענק הזה, את כל העולם האפלולי
והקודר הזה, נפל בחלקי לגלות, במקרה או שלא..וכמוני קיימים עוד
יוצרים וכולנו מתאספים במקום דומה לזה אך עם זאת שונה
לחלוטין.."
"אבל..אבל כיצד זה ייתכן?!!" קורא הצעיר בקול צעקה רמה  " הן
גם אני יוצר עולמות..כפי שאתה קורא להם.. גם אני בורא או מגלה
דמויות..גם אני..יוצר..כמוך.."
האלמוני מביט בו ומהנהן בראשו   "נכון.." הוא משיב כמעט בלחש  
"גם אתה יוצר, כמוני..גם הם כאן..כולם.. יוצרים כמוך וכמוני..
גם בכם, בתוככם, קיימים עולמות קסומים ומופלאים, חלקם ורודים,
חלקם שחורים, חלקם צבעוניים וחלקם קודרים..בדיוק כפי שעולם זה
קיים בתוכי, ובדיוק כפי שאני, בעולמי שלי, אולי קיים בתוך
דמיונו של אחר.. זוהי מעגליות קסומה ונבצר ממני לגלות היכן היא
מתחילה והיכן מסתיימת..."
 ".. איני מאמין לך.." לוחש הצעיר בקול צרוד ומלא משטמה    
"אתה משקר.. אתה מנסה להונות ולהטעות אותי בכדי למנוע את
אוטופיה.. זהו, אני יוצא אל המסע..אתכם או בלעדיכם.. מי מכם
הרוצה להצטרף אליי, יבוא עמי עכשיו.." הוא מסיים בשעה שסוקר
בפעם האחרונה את קהל האלפים, ואז מסתובב, יורד מן הבימה ופונה
לעבר אחד מהשערים המערביים, המובילים אל שפת האוקיינוס
הערפילי
האיש האלמוני פונה אחריו וקורא לו לחזור אך הצעיר אינו מקשיב.
חלק מהקהל, שעד כה האזין  להם, הולך אחריהם מתוך הסקרנות לדעת
כיצד יסתיים הדבר

הצעיר מגיע אל החוף ומתחיל לשחרר את חבלי הספינה.
"שמע לי, אתה עושה טעות.."  קורא אליו האלמוני שנעמד מאחוריו
"אתה לא תמצא את אוטופיה..אתה פשוט תאבד בתוך ערפילי
האוקיינוס..אני מפציר בך שלא לצאת לדרכך.."
אך הצעיר עדיין אינו מקשיב
".. וגם אם היא הייתה קיימת הרי שאתה תהיה שם לגמרי לבדך..הבט
אל כל האנשים המתגוררים כאן.. כולם מעדיפים להישאר במקום הזה
ולחיות חיים פשוטים ובטוחים.. את ההרפתקאות והמסעות הם מותירים
לדמיון..גם לשם כך הם הלוא נקראים יוצרים,נכון..?"
אבל הצעיר מסתובב אליו לפתע ועל פניו הבעה אשר נראית כמי
שתחושת ניצחון או תקווה קלה התגנבה לתוכה   "אמור נא לי.." הוא
אומר לאלמוני בחיוך   "ואמור גם לכל אלו כאן שמאחורינו..הרי אם
באמת כולנו כאן היינו יצירי דמיון במוחך הקודח..אם כל זה היה
לא יותר מסיפור עלילתי, שיש לו התחלה אמצע וסוף, הרי שלא היית
מנסה להשקיע מאמצים כה רבים כדי לשכנע אותי שלא לצאת..מכיוון
שדבר ראשון-כל עוד אתה עומד כאן ומנסה, ללא הצלחה, לשכנע אותי,
כך אתה מאריך את הסיפור שלך יותר ויותר, והרי ידוע, לכולנו
כאן, בתור יוצרים ותיקים, כי קוראים אינם אוהבים סיפורים
ארוכים והם יעדיפו שלא לסיים אותם..הקוראים מעדיפים סיפורים
קצרים, קולעים ושנונים..איני חושב כי 'הסיפור' שלך עונה על
ההגדרות האלו...
ודבר שני- אם אשאר כאן..אם אוותר מלצאת למסע הזה, שכבר שנים
אני כה מייחל לו..איזה מין סוף יהיה זה עבור הסיפור שלך..זה
הרי יהיה סוף משעמם..סוף אפרורי וקודר,כמו כל המקום הזה..."
ושוב מביט בו האלמוני, מבעד לעיני המסכה שלו, במבט מלטף וכמעט
מלא בצער
"..נכון..אתה צודק..ככל שאנו עומדים וממשיכים לדבר, הסיפור הזה
אכן הולך ומתארך ואם אשכנע אותך להישאר הרי שסופו אכן יהיה
משעמם..אבל זה בדיוק מה שאמרתי לך, כשעמדנו על הבימה.. אני
עושה זאת עבורכם.. אתם לא פחות חשובים לי מקוראיו העתידיים
של סיפור זה, אם יהיו כאלה.. וכך אני נוהג גם כלפי כל שאר
הסיפורים שלי..כלפי כל שאר העולמות והדמויות שבראתי או
גיליתי.."

הצעיר מביט בו ורעד אוחז בו..לרגע נדמה כי דמעות יציפו את
עיניו אך הוא מייד מתגבר על כך וחוזר לשחרר את חבלי הספינה,
בפנים חתומות וזועמות.  כאשר הוא מסיים הוא עולה אליה, מוריד
את המפרשים ורוח מזרחית נושפת בהם ומתחילה להזיז את הספינה
ממקומה, אל תוך הערפילים
האלמוני מביט אחריו, מבעד למסכה הלבנה שלו, וכך כל שאר האנשים
שהגיעו אל החוף
הספינה כבר כמעט ונעלמת בין הערפל, כאשר הצעיר מסתובב אליו
וקורא בכל כוחו
.."אל תדאג לי... אוטופיה אכן קיימת ואני אמצא אותה.. יהיה
אשר יהיה..גם אם אנדוד ברחבי האוקיינוס במשך שנים, או אף
לנצח..וגם אם אצטרך לרוקן את שארית הכוחות והדמיון והמקוריות
שעוד נותרו בי,אני אמצא אותה...אני אמצא את אוטופיה..."
והספינה נעלמת לעד בתוך אוקיינוס הערפל
קהל האנשים שנאסף על החוף מתחיל להתפזר ולחזור בחזרה אל שערי
העיר האפלה
רק האלמוני נותר עומד שם ומביט אל הים בעיניים לחות
והנה מתקרבת אליו הבחורה הצעירה, בעלת עיני החתול
היא נעמדת לצדו ומביטה גם היא אל האוקיינוס
"האם אתה חושב שהוא באמת ימצא אותה.. את אוטופיה..?" היא שואלת
בלחש
האלמוני ממשיך להביט אל אובך הים
"..איני יודע..באמת שאיני יודע.." הוא משיב גם כן בלחש    "אך
בשבילו אני מקווה שכן.."
ואז הוא משתתק לרגע
.."וגם בשבילי.." הוא אומר בשקט ואז פונה לאחור וצועד בחזרה אל
שערי העיר.   הצעירה מביטה אל האוקיינוס הערפילי בעיני החתול
שלה, לעוד רגעים ספורים, ואז היא פונה והולכת אחריו