בסביבות שש בבוקר ניערת אותי , הסתכלת עלי עם עיניים רטובות
ואמרת " אלוהים מת" , הייתי בטוח שאת צוחקת עליי.
"מה?" שאלתי , ואת הגברת את הטלוויזיה , שם חזרו והריצו את
צילום החובבים של האיש הלבן שנפל מהשמיים. היה לו זקן לבן
וגלימה לבנה והוא זהר באור לבן .שנייה לפני שהוא התרסק על
המדרכה הוא נעצר וריחף בצורה אופקית מעליה ורק אז נחת , ככה,
בשלווה.
לא האמנתי למה שראיתי . מיקי חיימוביץ עם הז'קט הכי שחור שלה
דקלמה טקסט  שלא חשבתי שאשמע אי פעם.

ביום שאלוהים מת היו המון מודעות אבל ברחובות , אנשים הסתובבו
עם פנים נפולות , כל מודעות "יחי מלך המשיח" ירדו מלוחות הענק
בתחנה המרכזית, תחנות רדיו חרדיות השמיעו שירי אהבה עצובים של
אלוויס פרסלי  ועל בניין העירייה  תלו בד שחור עם כתובית לבנה
" עיריית תל אביב מבכה את מותו של אלוהים".
ביום שאלוהים מת את בכית הרבה ואני ישבתי לידך ולא ידעתי מה
להגיד , רק  ישבתי שם וראיתי איך הדמעות שלך מתגלגלות מזווית
העין דרך הלחי ובסוף מגיעות לסנטר. נראית לי כל כך יפה  וכל כך
עצובה וזה הפליא אותי מאוד כי מאז שאני מכיר אותך לא נראית לי
קרובה כ"כ לאלוהים , ואת בכית כאילו היה ... כאילו היה ...
כאילו היה  זה אני שמת .
אבל אני עדיין הייתי כאן, מרחק נגיעה ממך ועדיין כ"כ רחוק וכ"כ
לא מבין את האבל הזה שלך , כי אדם חכם פעם אמר שמה שאין אי
אפשר לאבד , וכל הזמן אמרו שאין לך אלוהים , וכשאמרו לך את זה
את חייכת במין חיוך ניצחון כזה , זה באמת החמיא לך , כשאמרו לך
את זה היית מאושרת.

אמא שלי היה מפורסמת במסיבות המעולות שלה ובאופן מקרי לחלוטין
אחת המסיבות נקבעה בדיוק ליום שבו אלוהים מת., וכשנודע לה
בבוקר של המסיבה על האסון היא שינתה את ההזמנה של המפות
מורודות לשחורות  וביקשה מהתזמורת שתנגן רק שירים שקטים, היא
קנתה מאתיים ורדים לבנים שחולקו בכניסה לכל אורח, והסתובבה עם
חיוך עצוב כזה . אמא שלי תמיד אמרה שאם עושים משהו צריך לעשות
אותו כמו שצריך ועד הסוף.

ביום שאלוהים מת הייתי בדרך לירושלים , ברדיו היה ויכוח על
איפה להציב את ארונו של אלוהים, פוליטיקאים ואנשי רוח צעקו
וגידפו אחד את השני , ואני העברתי תחנה.
עמדתי ברמזור , היה פקק נורא אבל אף אחד לא צפצף ולא היו חרדים
שעברו בין המכוניות וניסו למכור ספרי תהילים
מניטוריים  , היה פשוט שקט כזה שנראה כ"כ לא טבעי , הרגשתי
שסוף העולם הגיע.
הממשלה הכריזה על שבוע אבל לאומי שבלחץ המפלגות הדתיות הפך
לשבוע וחצי , המונים עברו על ארונו של האיש שנפל מהשמיים
במבטים חצי לא מאמינים , באותם מבטים שליוו אותם כל החיים .

חודשיים אחרי זה שוב הייתי בדרך לירושלים, את חזרת לחבר הקודם
שלך , אני הייתי תקוע בפקק , ברדיו ניגנו מוזיקה של ילדות בנות
שש עשרה והצפירות של הנהגים לא הפסיקו , הגברתי את הווליום
וסגרתי חלונות . אמא שלי תמיד אמרה שאם עושים משהו צריך לעשות
אותו כמו שצריך ועד הסוף.