יש לי קינג. לכולם יש קינג. קינגים אבל עומדים. טור ארוך של
ג'יפים מלכותיים מציף את כביש ארבע. כבר כמעט שמונה ואני בקושי
ברעננה צפון. איזה בחור צעיר עם פיאט כחולה נעמד לידי ומחייך.
ממרומי הקינג שלי אני רואה את המבט המלגלג שלו, כאילו רוצה
להגיד: השקעת מאה תשעים אלף שקל בצעצוע שלך, והנה אתה עומד ליד
הטרנטה שלי. אולי הוא לא קינג, אבל לידו יושבת בחורה יפהפייה,
מדברת בטלפון סלולרי עם פאנל מנומר. פיאט, פיאט, אבל שיחק
אותה. ורק אני צריך לסבול את רגינה בבית. ברדיו משמיעים שיר
מעצבן. להקה של ניג'סים שרים שעוד יבוא שלום עלינו ועל כולם.
אני יכול להגיד שלום לקמפיין בקצב הזה. אלכס בטח יתעצבן ויעביר
את התקציב לסולטן-שאולי-ליאופולד.
שמונה ועשרה, רעננה מרכז, דוידזון מתקשר. אני בפקק, אין מה
לעשות.
אלכס מחכה? שיחכה, אני לא יכול לעוף, נכון?
הבחור עם הפיאט ממשיך להתקדם אתי, מנופף לי לשלום מדי כמה
דקות. הוא מצביע עלי והחברה היפה שלו צוחקת. אני מתעלם ומתחיל
להזיע. טוב שיש לי מערכת מיזוג מולטי סיסטם. אני מכוון את
המערכת לארבע עשרה מעלות. לא אכפת לי, אני צריך להתקרר קצת.
שוב דוידזון בפלאפון. אני לא עונה.
פרברים היא רצתה. יופי. אנחנו גרים בסמטת החכלילי פינת משעול
הירגזי, איכות חיים. אבל בלי תל אביב אנחנו כלום. ואני תקוע
בכביש המזופת הזה. ממש כפרי מצדי.

אלכס עצבני, הלך. ככה דוידזון מדווח לי בקול היסטרי. תתקשר
אליו לפחות, תסביר, אחרת הלך הקמפיין. שילך, שכולם ילכו, אני
עונה לו עצבני. הפיאטים מסתכלים בי מכל כיוון, לועגים לג'יפ
שלי. חמישה לתשע, צומת מורשה.

לפעמים אני חושבת שאני חיה כמו מלכה. החיים טובים, אין מה
להתלונן. מצדי ששלמה יתפוצץ לו, אני לא רואה אותו רוב היום.
הוא ממילא עסוק בקמפיין המטופש שלו, ולי יש זמן איכות. באמת
יפה כאן. בכל בוקר בשמונה, אחרי שהרגזן עולה על הג'יפ הדבילי
שלו, אני פותחת את הרדיו. שיחות עם מאזינים. אני מתה על זה. זה
נעים.
גם בחוץ נעים. לפעמים אני יוצאת לי לטייל עם רקסי, אנחנו
סוקרים ביחד את  הסמטאות  המטופחות. אני אוהבת את אבן יהודה,
הרבה יותר נעים מהפנטהאוז המגעיל שהיה לנו ברמת גן.
אחר כך ויקטוריה באה לנקות. יודעת לנקות הכושית הזאת. בעצם
כושית זו לא מילה יפה. אפרו-אמריקאית נשמע יותר נכון, אבל היא
לא מאמריקה. נו טוב, היא אפרו-ניגרית מצויינת.
אנחנו מקשקשות קצת ואז אני הולכת למקהלה. שלמה שונא שאני שרה.
גם אם בטעות אני מזמזמת עם הרדיו, הוא ישר מדכא אותי, לועג לי.
היום הוא הגזים. הוא קם עצבני, מודאג מהקפיין הטפשי שלו. הוא
אמר שהקול שלי מצרצר כמו האוטו שלו בזינוק בעלייה. שילך
לעזאזל. הוא עוד ישלם על זה. כל כלב ביג'י יומו, נכון רקסי?

נכנסתי סוף כל סוף לאיילון. השעון הזרחני מראה תשע ורבע. הוא
כנראה עוקב אחריי, בן זונה. כרגע הוא מאחוריי, מסנוור אותי.
הבחורה לידו שוב בטלפון. בטח מדברת עם חברות שלה. עולם בלי
דאגות. רק אני עדיין מתפתל עם אלכס. לא קל לנהל ישיבת עבודה
בטלפון סלולרי, במיוחד אם פיאט צוחק עלי כבר יותר מחצי שעה.
מחלף רוקח, שוב פקק. אני רוצה לצרוח, אבל לא יכול. אני צריך
להסביר את מהות הקמפיין לאלכס. הכל בטלפון. חם לי. הפרזיטית
בטח הוציאה את הכלב או הלכה למקהלה המטופשת שלה. שירת הסירנה.

שתיתי עם ויקטוריה קפה. בכלל, אני מאמינה שמגיע להתייחס יפה
לעוזרות בית, במיוחד אם הן עובדות זרות והמשטרה עושה להן צרות.
אני אפילו מרשה לה לעשן אצלי בבית. שתרגיש בנוח, מה יש? היא
ביקשה ממני להשתמש בטלפון, בטח נתתי. מה הביג דיל, שתדבר. היא
תהיה מרוצה ותנקה ככה יותר טוב.

אתה שומע, דוידזון, דיברתי עם אלכס. כן, הכל בסדר, הוא מבין.
אני עכשיו ביציאה של עזריאלי, כן.
בקיצור הסיסמה תהיה... כוסאמק!
לא, זאת לא הסיסמה, יש פשוט איזה מניאק שמציק לי כל הדרך, הוא
מהבהב לי עכשיו. כן, כבר שעה הוא לידי, בלתי נסבל. חכה, אני
תכף אחזור אלייך.

קיבלתי קטע סולו, ולא סתם, סולו להופעה הקרובה. אנחנו אמורים
להופיע באיזה כנס של חילופי משלחות. תגיע משלחת מטול כרם לפה,
כמה דקות נסיעה. יופי של יוזמה. אז קראו לנו לבוא ולהופיע. אני
צריכה לשיר את הקטע הזה של ההיפים. סאלאם עלינו ועל כל העולם,
סאלאם סאלאם. שיר נחמד מאוד, אני חושבת שהטקס יהיה מאוד יפה.
שלמה עוד לא התקשר. הוא באמת אדיוט, יותר ממה שחשבתי.

דוידזון? זה שלמה. אני כבר בתל-אביב, עברתי את הקריה. עוד איזה
עשר דקות אני במשרד. כנראה הייתה תאונה בכביש גהה, אני ממש
מצטער.
בכל מקרה הסלוגן הוא "סובלנות היא דרך המלך", מה אתה אומר?
נשמע מצויין. אלכס נתן לי אור ירוק. כן, משחק מילים, נכון.
כשאני אומר "דרך המלך" אני מתכוון שזו הדרך הכי נוחה וראוייה,
וזה גם קורץ לעניין הדרך במשמעות תעבורתית.
כן, יש לי המון רעיונות, במיוחד תשדירים. ילדה שמחכה לאבא שלה
שיחזור בשלום, אולי איזה זמר שידבר אל ההגיון שלנו.
יש רעיונות, דוידזון, אל תדאג. יהיה בסדר.

כשאני חוזרת מהמקהלה אני תמיד מקשקשת קצת עם ויקטוריה. אישה
נחמדה. היא מדליקה את הסיגריה המסריחה שלה ואנחנו מדברות. חשוב
שנתייחס יפה אל האפרו-ניגרים, וגם אל הלטינו-קולומבים
והאסיו-פיליפינים, כולם בני אדם. היא דווקא מבינה עניין ומפיגה
לי קצת את השיעמום. היא סיפרה לי שהיא גרה במקלט בנתניה עם עוד
חמש אפרו-ניגריות לא חוקיות. פשוט שערוריה.

הנה, חסמתי את המניאק. אני מחנה את הקינג ויוצא אליו. קפלן
פינת אבן גבירול. שיצפצפו החארות, לי יש עניין קטן לסגור.
תגיד לי, מה הקטע שלך? למה אתה מציק לי כבר שעה?
אתה שואל אותי? עונה לי הצעיר החייכן, תסתכל על האוטו שלך,
ליצן.
מה אוכל אותך? לי יש ג'יפ ואתה עם פיאט.
אה, זה לא זה, עונה לי הצוציק, זה הכיתוב.
מה כיתוב? שו כיתוב?

יו היר, ויקטוריה, טודיי איי דיסיידד טו פאניש שלמה.
ויקטוריה צחקה. יש לה צחוק מלא חיים, כזה שיש רק לאפרו-ניגרים.
זה ידוע שיש להם קצב טוב ונשמה.
איי דונט בליב יו, יו ספרייד היז ג'יפ?
היא לקחה עוד עוגייה וחייכה
יו ספרייד "קינג מיי אס"?
יס ויקטוריה, איי דיד. דה קינג איז נייקד, יו נואו.
היא לא הבינה את זה. טוב, נחמדה נחמדה אבל אפרו-ניגרית בכל
זאת.