את מבינה, זה לא היה כמו בהוליווד. זה לא היה אפוקליפסה עכשיו.
זה סתם. חשבתי שזה יהיה הרבה יותר דרמטי, אבל כלום - חטף, נפל,
נגמר. עניין של שניות.
ציפיתי מינימום שהוא יחטוף, יפער זוג עיניים גדולות, יכרע על
ברכייו, ישלוף תמונה של אשתו, יפלוט משפט מחץ, יפרכס טיפה ואז
יפול.
אבל כלום -  חטף, נפל.
פה זה לא סקורסזי. זה ככה, בלי מניירות, בלי במאים.
ג'בלייה, חורף, הוא עם דובון כחול ובקבוק תבערה, אני עם דובון
ירוק וגליל חלוד. זהו, נגמר.
האמת, זה הרבה יותר מתאים לסרט ישראלי. היו פעמים שעצמתי
עיניים וראיתי את אלון אבוטבול מגלם אותי. החייל המתייסר. ברקע
איזה פסקול אייטיז של גידי גוב, החברה שלי בבית בוכה, דילמות
מוסריות. נשמע יופי.
אבל גם זה לא. בהיתי בגופה שלו מוטלת על השלוליות של פברואר,
עד שפורמן לקח אותי הצידה ונתן לי לשתות מהמימיה. האמת, הוא
דומה קצת לשרון אלכסנדר. טייפ קסטינג כזה.
סיוטים? אולי אחד, אבל ממש מזמן. את יודעת, ארבע עשרה שנה
עברו.
אבל מה, נתקע לי הפרצוף שלו. דווקא היה יפה הבנזונה. אפילו
עיניים ירוקות היו לו, כמו מוחמד בכרי, פרצוף גאה בלי פחד. כוס
אמק, אני חושב, אבל לא בטוח. אבל מה זה משנה מה היו המילים
האחרונות שלו?
כן, הלכתי לפסיכולוג, אפילו קיבלתי מיוחדת, לנוח קצת. הוא אמר
לי שאסור לי להתכחש לרגשות האשם שלי. אז אמר. למה מי הוא? בילי
קריסטל?
המוח שלי אומר לי מה לעשות. זה הכל. אולי אני איש רע, אני לא
אלון אבוטבול.
במלחמה כמו במלחמה. עשיתי מה שצריך לעשות וזהו. זרק בקבוק,
רדפתי אחריו. לא ילד, מניאק גדול. עצבן, חטף, נגמר.
בטח נחמן אינגבר היה מתאר את הרצח כ"לא אמין. נסיון לא טוב
לבנות קונפליקט. הדמות אינה מנומקת והמשחק לא משכנע". כוכב
וחצי שניים מקסימום.
אורי קליין היה אומר שזה שיקוף של שיקוף של שיקוף של המציאות,
מתכתב עם פליני וקורץ לטרנטינו.  מה יש להגיד, רשת רב-חן בחיים
לא הייתה מקרינה אותי.

את צודקת, הייתי צריך לבכות קצת, פרנסה לכנרים, מקום לפסקול
רגיש. אבל לא יצא. חזרתי הביתה אחר-כך, דווקא מבסוט מהחופש.
ביליתי, זיינתי, סיפרתי לחברים. יצאתי גבר.
אפילו אמא שלי גזרה מהעיתון. "הפרות סדר ברצועה. מקומי נהרג
בהיתקלות עם כוחות צה"ל"
איזה כיף. כוחות צה"ל זה אני, הפרות סדר זה הוא. המוח מסדר את
החלקים בפאזל. הוא מפקד טוב, המוח. יודע מצויין לגלגל כותרות
סיום.