[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אחיעד לוק
/
דמעות תנים

- נו, אל תבכי לי עכשיו בדמעות תנים.
- דמעות תנין, אתה מתכוון.
- לא, אמרתי תנים והתכוונתי לתנים. ראית פעם תנין בוכה? תן
מילל, זה יותר מתאים.
- מה שתגיד, נועם, כבר נמאס לי מהויכוחים האלה.
 תעזוב לי את היד. די כבר!





חזרנו מהחתונה מרוחקים.
היה כבר מאוחר, עלינו בחוסר חשק את ארבע הקומות הקבועות. צריך
לעבור לבית עם מעלית, הוא רטן.
נהמתי לעברו בחזרה.
אגלי זיעה נבוכים שטפו את הפנים המתוקות שלו. אם הוא היה מסוגל
להודות שהוא טועה לפעמים, הוא אפילו היה מבקש סליחה. רציתי
להתקשר לנעמה, לבקש ממנה סליחה בשמו, אולי לוודא שהיא תמשיך
לדבר אתי גם אחרי היום, אבל היה מאוחר. מאוחר מדי.





המים לא שוטפים הכל, זאת קלישאה. המים מרטיבים, אולי מנקים,
אבל זהו. הבושה והעצבים נמצאים בסך הכל בתוך גוף יותר ריחני,
אבל הם שם. יכול להיות שאני מגזימה, אולי אני עצבנית מדי, אולי
זה פשוט הוא ואי אפשר לשנות אותו, אבל נשבר לי. פשוט נמאס.





לפנות ערב דווקא היה נחמד. נועם הבטיח לי שהוא יתנהג יפה
- מה את מפחדת? את חושבת שאני אבייש אותך, הא?
- האמת שקצת כן, ממי.
- יהיה בסדר, מותק, אני אהיה דייט השנה היום.
- אני מקווה. תשתדל רק לא להתווכח יותר מדי.
- אני אשתדל, אמר וחייך, אבל אני לא מבטיח.

העצבים התחילו כבר בדרך, אני משחזרת תוך כדי התנגבות מרושלת
ולבישת חולצת הטריקו. נועם עירום מביט בי ושותק, מודע לעובדה
שהלילה הוא לא יטעם ממני, מפוחד מהאפשרות שבקרוב הוא כבר לא
יטעם ממני בכלל.




- כבר כמעט שעה אנחנו נוסעים.
- נועם, הבטחת.
- אני לא מבין, למה הם מתחתנים שם? ידעתי שיתחיל עכשיו נאום
חדש.
- פכפוכי הנחל, עלק. כולה מושב קטן ליד חדרה שעושה קצת
חלטורות. הם גרים בגבעתיים, לא? כל החברים שלהם תל-אביביים, אז
מה הקטע הזה? פכפוכים? מה זה בכלל פכפוכים?

עקבנו אחרי השלטים הקטנים. לוגו דהוי של "פכפוכי הנחל" בצירוף
כתב יד מרושל "לחתונה של". הכביש הצר חשוך, קטן ומפותל הוביל
אותנו לדרך עפר משובשת. הגענו. נועם נאנח, הפיאט נאנקה, אני
כבר הבנתי שטוב לא יצא מהערב הזה.




- את כועסת עלי?
- נו נועם, באמת, מה אתה חושב?
- זה לא חשוב מה אני חושב, חשוב מה את חושבת, לא? אם את כועסת,
תגידי.
- אני כועסת
- ידעתי
- אתה תמיד יודע. טוב, אני עייפה.
אני מנסה להתרחק ממנו כמה שאפשר, משתדלת להתמזג עם הקיר, מפנה
אליו את ישבני להכעיס. הוא שותק.





דווקא הוא היה נחמד בתחילת הערב. חייך, לחץ ידיים. עמית אישר
בראשו שמדובר בבחור ראוי, נעמה חייכה הרבה.

ראשון, אמרו מחייכים זה לזו ומתגפפים.
ראשון זה נחמד, עניתי, חושבת על ילדים ומתנ"ס.
אני לא מבין את העיר הזאת, נהם נועם, העיר הכי מיותרת בעיניי.
אבל למה? שאלה נעמה.
עיר מיותרת, הוא פסק בכעס.
אני שונאת אותו כשהוא פוסק בכעס, הוא משוכנע שהוא הכי חכם
בעולם.
העיר הזאת מיותרת, כי אי אפשר להבין אותה. תראו לי עוד עיר
שכולה מערב? לא משנה איפה אתה, הכל מערב ראשון. הכל חדש, מעוצב
עלק, מלוקק במפרטים טכנים סוג זין. לפעמים נראה לי שהעיר הזאת
פיקטיבית, אנשים לא גרים בקומפלקסים המעפנים האלה, והכל חדש,
הכל מערב. אני רוצה להבין דבר אחד. ראשון נמצאת ליד הים,
נכון?
עמית הנהן.
אז למה לעזאזל הכל במערב, ושום מקום לא קרוב לים, הא?
הכל פיקציה, הכל מיותר. איזה יופי היה אם בין בת ים לאשדוד היו
דיונות ופארקים. מי צריך את המפלצת הזאת?
בשלב הזה נעמה השתתקה, העיניים שלה התנפחו מעצבים. היא חייגה
מספר בנייד שלה כדי לא להמשיך את השיחה הזאת.
ידעתי, הלכה לי עוד חברה. תודה לך נועם. נתתי בו מבט כעוס, כזה
שלא משתמע לשתי פנים.
- מה את רוצה עם הפרצוף החמוץ הזה? לא טוב לך שבאתי, הא?
אני שונאת שהוא אומר כל הזמן "הא", כאילו בא להטיח בי את
השאלות הרטוריות המטופשות האלה.
שתיקה מעיקה הייתה שם מאז ואילך. עמית ונעמה ברחו לרחבת
הריקודים בהזדמנות הראשונה. נועם לא רצה לרקוד.

- אותם שירים בכל חתונה.
- אבל אנשים אוהבים את זה.
- זה אומר משהו על האנשים האלה. שירים לריקודים, עלק. עכשיו
שרית חדד, עוד מעט מחרוזת אבבא ובסוף איטס א ריין אוף מן
הללויה ואיך אפשר בלי איי ויל סרבייב.
- אני מקווה שאני אשרוד את הערב הזה, אתה מעצבן אותי.




- ממי, את כבר ישנה?



אני לא רוצה לענות לו, פשוט לא רוצה. אני נזכרת במלצרית המסכנה
הזאת ובא לי להחטיף לו.

- בצק פילו? בצק פילו? הא? קחי את הבורקס המגעיל שלך ואל תקראי
לו בצק פילו ממולא בנתחי גבינה. כולה בורקס גבינה. והמנה הזאת
גם קטנה מדי.
אני רוצה לראות את המנהל ומייד!

לקחתי את התיק וקמתי.
- אנחנו הולכים עכשיו. עכשיו!
- ברוך שפטרנו מעונשו של זה, החתונה שלנו תהיה אחרת.
- בטח אחרת. תרצה לעשות אותה בהייד פארק, הא?
- את כועסת עלי? אם כן, אז תגידי. תמיד חשוב לדבר.
- לפעמים גם חשוב לשתוק.
נועם השתתק.




אני מפנה את מבטי, נפרדת לרגע מהקיר. הוא עירום, שוכב בתנוחה
עוברית. תינוק.
הפנים המתוקות שלו קפוצות, חסרות אונים. דמעה מעינו הימנית
ודמעה מעינו השמאלית מתחרות ביניהן. הוא נראה לי אובד.
אני מלטפת את פניו בעדינות.
הוא מתחיל לילל: אני לא רוצה לאבד אותך, אני לא רוצה לאבד
אותך.
אני מחבקת אותו בחוזקה, תוך כדי ניגוב פניו הלחים.
- בוא חוכמולוג שלי, בוא אלי, מותק.
- אני מצטער.
- דמעות תנים, עלק, אני מגחכת ומאמצת אותו לחיקי.
הוא שותק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-צבעתי את
השיער, רואים?



שש-שש.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/7/03 11:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אחיעד לוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה