1. אחד הנכסים החשובים ביותר שלי הוא הכסף שאין לי, או משיכת
היתר שהותרה לי בבנק.
אני רואה בנכס זה חלק מהאגו שלי. מבדיקה קלה אצל מספר חברים
התברר שאינני היחיד בקו מחשבה זה.
כיוון שאני סקרן ושואל, אנשים מספרים לי אילו מאמצים הם השקיעו
על
מנת לשכנע את מנהל הבנק שלהם (הם קוראים לו במכוון מנהל בנק
למרות שמדובר במנהל הזוטר ולעיתים גם באחת הפקידות) לתת להם
את הסכום הנכסף. מדובר במעמד חברתי שככל שעולים בו (בשימוש
בכסף שאיננו שייך לי) כך מתקדמים בסטטוס לקראת העשירונים
הגבוהים של החברה הישראלית.
חשבתי לעצמי איזה רעיון שיווקי נהדר ניצב מאחורי ה"הסכמה" של
הבנק לתת לנו מסגרת אשראי. זה נשמע כאילו נעשתה כלפי הלקוח
מחווה מאין כמותה. הבנק הסכים להפריש כמה עשרות אלפי שקלים
מכספו לאיש הקטן בעקבות משכורת שדופה ומצומקת המגיעה מדי
חודש לחשבון. גם היחס בין המשכורת לבין משיכת היתר הוא גדול.
משיכת היתר גבוהה פי שתיים ויותר מסכום המשכורת.
בפועל, הלקוח אינו יכול להחזיר את משיכת היתר שקיבל. מהרגע
שקיבל אותה היא תלווה אותו לאורך שנים רבות אלא אם יקרה דבר
נדיר: הדודה גניה תותיר ירושה או שכרטיס הפיס בו השקיע יעלה
בגורל.
בפועל, מרגע קבלת משיכת היתר מתחיל הלקוח לשלם מעשר קבוע
לבנק. ממש כמו ששילמנו בימי התנ"ך מעשר לעובדי המקדש (שהיו
טרודים ולא היה להם זמן לעבוד בעבודה יצרנית). כך גם במקרה זה

הסכמנו לשלם בכל רבעון מס קבוע לבנק. קוראים לזה ריבית.
וככל שהתרבו הלקוחות שביקשו משיכת יתר מעובד הבנק שלהם, כך
הולכת וגדלה ההכנסה הקבועה של הבנק. אני משוכנע כי למעלה מ-
50% מהלקוחות הפרטיים בבנק מצויים ברוב ימות החודש במשיכת
יתר.
אמרתי קודם שהלקוח אינו יכול להחזיר את משיכת היתר כיוון
שהתפתה
לנצל את תוספת הכסף שניתנה לו. איך נוצר הפתוי? האמת היא שקשה

מאד לעמוד מול גלי הפיתויים המגיעים בכל יום אל סף ביתנו בדמות

רכישות בערוץ הקניות או במכרזים מתוחכמים או בקטלוגים שמציעים

לנו שכיות חמדה בסכומים נמוכים (שלם סכום קטנטן והיתרה ב-36
תשלומים; קנה עוד טלפון, עוד מחשב, עוד טלביזיה, סע לחו"ל - זה
לא
היה קל וכו'). אינך צריך לצאת מן הבית על מנת לקנות סחורות
ושירותים. אתה מוקף במלכודות שלוחשות על אוזניך שכדאי...שזוהי

השקעה קטנה ותענוג גדול. את התוצאות - אתה רואה בשני מקומות.
בדף החשבון בבנק או בכרטיסי האשראי שלך, וביתרת משיכת היתר
שמשום מה הולכת וקרבה לגבולה העליון.
אם כך יש לנו מאות אלפי משקי בית הנושאים חוב קבוע שבראייה
לאורך
חמש שנים אחרונות - הולך וגדל ואין להם שום סיכוי לחזור למצב
הבסיסי: יתרת זכות בחשבון.
היתרון במשקי הבית הללו שרובם ימשיכו לשלם את הריבית כיוון
שרובם
ימשיכו לקבל ממקום עבודה כלשהו את משכורתם. גם למספרם הגדול
יש משקל כיוון שהסיכון של חוסר יכולת להחזיר את האשראי מאד
מפוזר. פיזור הסיכון היא אבן יסוד עקרונית של פעילות בנקאית.
ולכן
הבנק אינו מודאג. נהפוך הוא אוכלוסייה זו היא השכפ"ץ שלו. מקור

הכנסה מובטח ומגונן כשמקורות הכנסה אחרים שלו - מצטמקים.
טיעון זה גם מוביל למסקנה שהבנק אמור להגדיל אוכלוסייה זו או
לספק
לה יותר אשראי. בסופו של דבר לבנק יש אינטרס מובהק שהכסף
החופשי להלוואות שנמצא ברשותו ימצא אצל הלווים ולא בכספת הבנק.

לפיכך, שווה לבנק להציע את האשראי במהירות (הלוואת אקספרס),
ללא
שאלות (הלוואה לכל מטרה), בריבית זולה יותר (פריים מינוס X).
ככל
שהחזרת "בשלום" יותר הלוואות כך כדאי להציע לך עוד ועוד.
הגדילו לעשות הבנקים למשכנתאות כשהחלו להציע לאנשים פרטיים,
שגמרו כבר לשלם את החוב על דירתם, למשכן שנית את רכושם ולקבל
כסף רב בריבית נמוכה לכל מטרה שיחשקו בה.

2. לכאורה תיארתי מצב הרמוני. זה נהנה וזה אינו חסר. מצטער
לקלקל
לכם את הרושם. מדובר באליה שמנמנה שקוץ אימתני חבוי בה.
אותם אנשים פרטיים החלו לפעול בצורה דומה גם בצד המסחרי
והעסקי. כלומר, הם יוזמים פרוייקטים, בונים שכונות, מקימים
חברות,
קונים חברות קיימות בכסף שמרביתו מגיע מאשראי בנקאי. לאחרונה,

תדירות המקרים בהם נעשתה עסקה עתירת כספים שרובה מבוססת על
כסף בנקאי (הון זר) ומיעוטה על כסף אישי (הון עצמי) הולכת
וגדלה.
היכולת להחזיר את סכומי ההלוואות שנלקחות מהבנקים מתבססת
ברובה על הכנסות שעתידות להגיע מהרכוש הנרכש או מדיבידנד
שיחולק בהנחה שהרכוש יישא רווחים. גם הביטחונות הניתנים להבטחת

ההלוואה (אם לא ניתן יהיה להחזירה) מתבססים על מחיר נוכחי של
רכוש (מניות שנסחרות בשער גבוה ו/או נכסים שניתן יהיה למכור
אותם).
ואולם הדחף להצליח - אצל המלווה ואצל הלווה - הולך וגדל, ומספר

העסקות מתרבה, וכאשר מגיעות שבע השנים הרזות (בדקתי
בהיסטוריה הקצרה הישראלית: הן תמיד מגיעות) אין ממה להחזיר.
תחזית ההכנסות מתבדה ונראית בדיעבד לא מציאותית. הרווחים
מצטמקים או נעלמים ודיבידנד אין. וכאשר מנסים לממש רכוש מתברר

כי ערכו צנח: בשוק המניות או בשוק הדירות. ואז הפתרון היחיד
לבטל
את רוע הגזרה (בעולם המערבי זה נקרא פשיטת רגל אבל אצלנו ישנה

שיטה מתוחכמת יותר) הוא לקחת עוד הלוואות על מנת לכסות את יתרת

החוב שנצברה עד כה.
בצדק תניחו כי גם ההלוואות החדשות מתבססות על תחזית הכנסות
שעיקרה - משאת נפש, ומיעוטה - ניתוח ריאלי של המצב.
מדובר כאן באפקט של דומינו שהולך וצומח לנגד עינינו, ואני
שמתבונן
בהיווצרו מוצא אותו מפחיד למדי.

3. ואם אספר לכם שגם הממשלה נוהגת בשיטה דומה - התחשבו שאני
מגזים?! התבוננו נא במדיניות ההוצאות הפזרנית שלה שרובה מבוססת

על תשלומים לנזקקים (שימשיכו להיות נזקקים) ולא השקעה
בפרוייקטים
שיניבו פרות עתידיים, ובתחזית ההכנסות שצפו ראשי האוצר בששת
החודשים האחרונים שאין בינה לבין המציאות ולא כלום והם נאלצים
שוב
ושוב לשנותה כלפי מטה. יש משהו מוזר בתחזית שמעדכנים אותה
לעיתים קרובות. המסקנה ההכרחית היא שלא ניתן להסתמך עליה.
גם הממשלה פונה מדי פעם לשני בנקאים קבועים שלה על מנת לקבל
משיכת יתר נוספת. הבנקאי הראשון הוא הציבור (החלק שמשלם עדיין

מסים) שנדרש לשלם אחוז הולך וגדל של מסים בשמות שונים ומשונים

בניגוד לכל תיאוריה כלכלית.  והבנקאי השני יושב מעבר לים ונקרא

ארצות הברית.

האם אתם מבינים שכל הפירמידה הזו מתבססת על משיכת היתר
הקטנה שלי שברגע של חולשה לקחתי אותה?! ראו נא איזה נזק גרמתי

למשק כולו. אולי גם לכל העולם המערבי.
אין פלא שאני מעדיף לחתום על דברי בשם בדוי. תבינו, אני חושש
שיבולע לי.