ליהי ירדה במדרגות העץ החורקות בצעדים מדודים, היה לה את כל
אחר הצהרים להעביר עד שהם יחזרו. הבית הריק בשעות שהשמש נכנסת
מבעד לתריסים ומציירת קווים ארוכים ודקים לאורך השטיחים השרה
עליה הרגשה מוזרה כאילו עמד הזמן מלכת, ובחוץ אין עולם והיא
כמו כלואה בתוך הבית הגדול עליה בכמה מידות ללא עתיד. היא
יורדת בשקט ונעמדת בקצה המדרגות, פניה אל המטבח או הסלון,
סוקרת במבטה את הבית הריק, ידה עדיין מונחת על מעקה המדרגות
מקום בו פעם הייתה מונחת גולת עץ גדולה והיום היא זרוקה במחסן
אחרי ששרול'יק החליק על המעקה ושבר אותה בזמן ששיחק במקום
להכין את שעורי הבית ואח"כ בילה את כל סוף השבוע בתור עונש
בחדרו מכין שעורים בלי לשחק עם חברים. ליהי זוכרת את המבט האשם
שהיה על פניו בזמן ששיחק בדש חולצתו כשחיים גער בו והורה לו
לעלות לחדרו. באותו הזמן זה נראה הגיוני. היא חייכה בעצב על
האירוניה והתיישבה על הכורסה בסלון העור הנקי, ושום קול לא
נשמע מלבד רשרוש הצפצפה שבחצר וקול נשימותיה.

דווקא מוזר שהיא נזכרה בזה עכשיו, הרי בדיוק באותו סוף השבוע,
אחרי שהכין את כל עבודותיו אישר לו חיים לצאת לפעולה של
התנועה, אשר ממנה חזר שרול'יק עם פוצ'ו חבוט ומרוט, מחבק אותו
אל חולצתו המוכתמת, ופוצ'ו משחק עם השרוך המתדלדל, ואוזניו
נפולות כשל גורים בני שבועות ספורים. בתחילה לא הסכימה ליהי
לסידור הזה, מה פתאום כלב, הוא יעלה על הספות, ילכלך את הבית.
אבל שרולי'ק בשלו, את העקשנות הזאת הוא ירש מחיים, בטח לא
ממנה, עקשנות שהיו בטוחים שתוביל אותו רחוק בחיים. כמו נקניק
סלאמי שנחתך פרוסות פרוסות, נכנס פוצ'ו, שלב אחר שלב, אל תוך
חייהם ואל תוך חייה שלה. בתחילה סידר לו שרול'יק מקום לישון
בחוץ, אך הכלב מיילל ולא מפסיק ומעיר את כל השכנים וליהי לא
יכולה לישון. אחרי שחיים קם והכניס אותו לתוך הבית, וזה רץ
היישר לחדר של שרולי'ק, ככה הוא נכנס הביתה, לתמיד. שרוצ'ו,
היו קוראים להם החברה של ישראל, מחברים את שני השמות. לכל מקום
היו הולכים יחד, וככה למדה ליהי לחבב את הכלב המדובלל שניכנס
לפתע אל תוך חייה, והיא מגלה שהיא מחבבת אותו, בערב שומרת לו
את שאריות הבשר ומכינה לו ארוחת מלכים, ומטפלת בו שעה ששרול'יק
היה יוצא.

נצח זמן עבר, אך השעון שמעל התמונה הראה שעברו רק עשר דקות
ונראה שחיים לא מתכוון לחזור בזמן הקרוב. ליהי בכלל לא ידעה אם
היא רוצה שהוא יחזור כבר, או שלא יחזור לעולם. זמן רב עבר מאז
הרגישה ככה לאחרונה, ונדמה לה כאילו היה זה תמול שלשום, והנה
עברו כבר מעל שבע שנים, והיא עדיין נמצאת באותה נקודה. לא היה
אכפת לה, לעצור את הזמן מלכת, ששום דבר לא ישתנה, רק היא
והרהיטים והשקט של הבית, כמו שהיה מאז ומתמיד, כמו ילדה קטנה
שהתעוררה לגלות שכולם עזבו את הבית ורק היא נשארה לבד בממלכה,
ליהי לא מסוגלת לעמוד בזה. היא קמה נעמדת ובצעד של החלטיות
מביטה שוב על הספות, מחפשת את פוצ'ו שיקפוץ עליהן, בתחילה לא
הרשתה לו חס וחלילה לעלות על הספות, לא תשכח כמה התרגזה שראתה
אותו עולה עם כפותיו הענקיות מלאות הבוץ על הסלון היקר. 'ישראל
תיקח את הכלב שלך מפה' הייתה צועקת, והכלב היה מנער את שיערו
ויורד מיד במבט מתחנף כאילו לא עשה שום דבר, אבל אחרי המקרה
כבר הייתה מרשה לו לעלות על הספה, כאילו גורל אחד מאחד את
שניהם, וגם הכלב נרגע קצת ולא היה משתולל כפי שנהג לעשות עם
שרולי'ק. בשעות אלו שהיא הייתה לבד בבית עם המחשבות, הוא היה
מתיישב על ידה, ושם את ראשו הגדול על ברכיה, כאילו אמר אלפי
דברים במבט אחד, לטפי אותי גם אני מתגעגע ואל תדאגי גם אני פה
לצדך וכשהשער היה נפתח, היה רץ אל דלת הזכוכית הגדולה שבמרפסת
לראות האם זה שרולי'ק שחוזר עם התרמיל והנשק, לעולם לא היה
מתייאש.

ליהי ניגשת לפינה באותה החלטיות שבה קמה מן הכורסה ואוספת את
השמיכה עליה שכב פוצ'ו בימים האחרונים, את העצמות שפיזרו כדי
להנעים את זמנו ואת שאריות השיער שנשר. הלוואי שהייתה יכולה
שוב למצוא את השיער הזה על הספה, ולחשוב כמה הייתה מתרגזת קודם
כששרולי'ק עוד היה בחיים, ולא רק מביט עליה מלמעלה עם כומתה
מהתמונה הממוסגרת שמעל לספה. היא שומעת את הרכב נעצר מעבר לגדר
וחיים פותח את השער וצועד לעבר הבית, היא עומדת קפואה עם
הדברים ביד, כפוסחת על שני הסעיפין וחיים חוזר בידיים ריקות.
ליהי זורקת את החפצים הדוממים על השולחן בסלון והאבק מתפזר על
הכורסאות היא רצה אל חיים לחבק אותו והמחנק בגרונה מקשה על
נשימתה והיא איננה יכולה לראות מבעד למסך הדמעות שעה שהיא
יודעת שאיבדה את שרול'יק שוב.


כנען 4.9.2003