יום בהיר, השמש זורחת, פיסת ענן בהיר מטיילת לבדה בשמיים
כחולים. רוני היתוש מתעורר לו לעוד יום של חוסר מעש
אידיאולוגי. תבינו, רוני לא היה סתם יתוש. הוא היה יתוש חכם,
מהאלה שיש להם דעות עמוקות ומובנות על החיים ועל התנהלותם,
מאלה שיודעים מה כדאי לעשות ומה צריך לשנות, אבל גם מאותם האלה
שלמרות כל האידיאולוגיה שלהם פיתחו תורה הנובעת מעצלנות וגורסת
כי על כל אחד לדאוג לחיים שלו, ולכן "אני לא אעשה כלום עם עצמי
ואהיה מאושר, וכל החרא שקורה מסביב הוא אשמתם של אלה שאוכלים
את החרא, ושיטפלו הם בבעיות שלהם". אבל זה לא הנושא עליו
התכוונתי לכתוב.
רוני התעורר לו באותו הבוקר היפה, והחליט שעליו למצוא אישה יפה
שתעניק לו את מנת הדם לארוחת הבוקר. סתם, כי היה יום יפה.
התעופף לו רוני ברחבי העיר הגדולה בה העביר את ימיו, מתחמק
מקורי עכביש שנתלו בפינה נסתרת, מטריד להנאתו כלבת פודל מטופחת
אשר התהלכה בגאווה (רוני שנא את כלבי הפודל המטופחים שאהבו את
עצמם כל כך), עד שקלט פיסת עור שקרצה לו. כתף חשופה, מתחת
לשיער בלונדיני גולש, שמדגיש את הצבע השחום של העור. שיזוף של
קיץ, על כתף של נערה בשלהי גיל העשרים. רוני לא יכל להתאפק.
בזזזז, השמיע קול תאווה. נחת על הכתף, בעדינות, לא להפריע.
ממצצצ ממצצצ, לגם להנאתו. האינסטינקטים החדים שלו בישרו לו
מבעוד מועד על היד המטופחת שבאה לעומתו. בזזזזזזזזט, רוני פרש
את כנפיו והתעופף בזמן. שבע, אך לא מסופק, הסתובב בעיר. מועקה
השתלטה על לבו, דיכאה את האושר שעלה בו למראה השמש זורחת. רוני
התעופף מבואס, עצבני מעט. התיישב על ענף קטן של עץ בפארק, וחלם
חלום.
בחלומו ראה רוני מסיבה גדולה. המוני אנשים זזים לקצב מוזיקת
האוס מקפיצה, גופותיהם מבריקים מזיעה, והם מתחככים אחד בשני
בעיניים עצומות. שלל אורות צבעוניים מאיר לרגעים ספורים פיסות
עור מבריקות ומושכות. רוני התעופף בין הגופות המתנועעים ושתה
כאוות נפשו. בחלומו הרגיש רוני בגן עדן. ואז התעורר. ציפור
גדולה התיישבה במשק כנפיים סוער על הענף לידו, וקטעה את חלומו
היפה. רוני התעצבן, ועקץ את הציפור מתחת למקורה, מפריש לגופה
מעט רעל, שיגרד לבת זונה. אחרי זה התעופף משם. במעופו עצם את
עינינו וניסה לחזור בעיני רוחו לאותו מקום מופלא שהופיע
בחלומו. רק דבר אחד הצליח רוני לשחזר, וזה היה השלט הגדול שהיה
תלוי במקום ועליו כתוב "דיסקו על הכיף כיפאק". רוני נזכר שלפני
יומיים ראה שלט שכזה תלוי על חזיתו של בניין בקרבת הנמל,
והתעופף לשם. השמש נטתה לרדת כשהגיע רוני למועדון, אך אנשים לא
היו במקום. רוני, שהכיר את הרגלי הבילויים של אזרחי העיר, ידע
שעליו להמתין מסר שעות עד שתתחיל המסיבה, וכך עשה.
לאחר מספר שעות העירה אותו מתרדמתו המוסיקה שעלתה לרמות קצב
מטריפות. רוני התעורר בחיוך, ובזמזום שקט התעופף אל עבר
הכניסה. הקרחת הנוצצת של הדורמן משכה את רוני, שלא הצליח
להתאפק וביצע כמה גלישות על הראש החלק. לאחר מכן המשיך רוני
במעופו אל תוך המועדון. ממש כמו בחלום ראה רוני לפניו מאות
גופות מבריקים מזיעה נעים בקצב מוזיקה מקפיצה לאורות צבעוניים
שמחליפים צורות. רוני עבר בין הרוקדים ושתה מעט מהדם של כל אחד
שנראה ראוי בעיני היתוש. הדם היה צעיר, טרי, ומלא אנדרנלין.
רוני הרגיש בגן עדן. לאחר שהתמלא לחלוטין החליט לנוח בצד, ופנה
לעבר פינת הזולה. שם נשכב רוני על אחד המזרונים, והאזין לבוב
מארלי שזימר ברקע. עשן הנרגילות עשה לרוני טוב, ומחשבתו
התעופפה לה למחוזות אחרים. לפתע הבחין רוני מבעד למסך העשן
בפיסת עור אשר ממש זעקה אליו. רוני, על אף שהיה מלא, לא הצליח
לעמוד בפיתוי, והתעופף אל האדם אשר ישב בצד, מרוחק מעט משאר
האנשים, טיפת דם עדיין מבצבצת מחור קטן בוריד שעבר בצד הפנימי
של המרפק. רוני חיכך את כנפיו בהנאה. בזזזזזזזזזזזזז, התעופף
אל אותה טיפת דם מושכת, והתיישב על ידו של האיש, אשר לא הבחין
בדבר. רוני טעם את הדם, והרגיש בטעם חדש, לא מוכר, אך מטמטם
חושים. בלי לחשוב הרבה על תוצאות מעשיו שתה רוני לרוויה. את מה
שעבר עליו לאחר מכן לא ננסה אפילו לתאר. העול התפצל למיליון
ואחת צבעים שונים, כל אחד יותר יפה מהשי. רוני מעולם לא חווה
תחושה כה טובה בעוצמה כה רבה. הוא הרגיש מעבר לגן עדן, הוא
הרגיש על כיסא האלוהים. דבר כל כך טוב לא יכל רוני לשמור
לעצמו, ולכן החליט שעליו לעוף להביא את רונה, היתושה אותה אהב
רוני בסתר כבר חודשיים. הוא קיווה שאם יגלה לה את הסוד הזה, של
הדם הטעים והממסטל הזה, תאהב אותו רונה בחזרה. רוני מיהר אל
מחוץ למועדון.
בזזזזזט. בין ענני העשן הלאכותי וענני העשן מהסיגריות. בין
ידיים מתנופפות לכל כיוון במקצבים לא הגיוניים לעליל. בין
טיפות זיעה מלוחות. רוני עף אל מחוץ למועדון, אל הלילה הפתוח.
האוויר הקר של הלילה הכה אותו בשיכרון מסוים. המרחבים היממו
אותו. הצורות נראו לו מעוותות מעט, ולא בגלל הצללים. רוני
מעולם לא ראה את העולם בצורה כה יפה. לרגע נשכחה מרוני מטרתו
המקורית, הטשטוש המופלא הזה מילא את ליבו בהרהורים קסומים. אבל
אז הוא התעשת על עצמו, ונזכר. הוא אוהב את רונה. הוא רוצה שהיא
תאהב אותו בחזרה. הוא עף לקרוא לה לטעום את דם גן העדן הזה.
הוא מרוכז המטרה. הוא יודע את הדרך, למרות שהתוואי קצת פחות
ברור. הוא יודע לאן הוא עף. ישר וקדימה.
ספלאשש!

אוטובוס ישן נוסע לאיטו על הכביש העוקף. שעת לילה מאוחרת. הנהג
ער לבדו. שלושת הנוסעים האחרים ישנים עמוק. ראשו של אחד מהם
מונח על החלון, קופץ עם האוטובוס, לפי קצב הנסיעה. מצדו השני
כתם אדום אפור קטן, בקושי מורגש.
רוני לא יגיע לרונה. לעד ישאר מעוך על חלון האוטובוס...
או לפחות כמה שעות.

מוקדש לכל אלו שרוצים לעוף, ולא יודעים כיצד...